• Avshalom Elitzur אבשלום אליצור

הסהיב

אולי הייתה זו שיחת הטלפון בזמן הנסיעה שטרדה את מנוחתו ואולי מצב הבריאות של ידידה, אבל גם כשנסע בבוקר אל היישוב הכפרי בלב השרון לא הצליחה הדרך הפסטורלית לרומם את רוחו. ביומן הייתה הערה שרוצים הרצאה בנושא מדעי כי כמעט כולם אקדמאים. אז הוא הוסיף למצגת גם ביבליוגרפיה.

כרגיל הקדים קצת וטייל מחוץ ליישוב בין גבעות הכורכר וריח הקורנית. וילות מרהיבות עטויות גנים יפהפיים. הרבה בריכות שחייה. סבאבה, עינו לא צרה באף אחד. בית התרבות הטובל בירק עשוי שיש עם כמה פסלי ענק. הקהל מתחיל להתכנס.

מבט חשדני ננעץ בו ליד הכניסה. עוד הצצה דוקרנית בלובי. כן, הזרות בולטת בהתחלה. נו, הפיגמנטציה. טוב זה גם יישוב מבודד. לא נורא, עוד מעט נתיידד.

ההרצאה תתחיל באיחור. אף אחד לא ממהר. מבוגרים בלשון המעטה, פה ושם צליל אנגלוסאקסי ואולי מילה הונגרית. גיחוכים ומחוות גוף אינטימיות כמו בפגישת משפחה ענקית. אחד בא בחליפה מוקפדת והשני עם אשתו באימונית וכמה בקלנועיות. קחו את הזמן שלכם. תודה על הקפה והעוגות הביתיות.

סוף סוף מתיישבים כולם. המארגנת הציגה אותו בדברי חונף. מבטי הקהל עדיין קפואים. הוא מצרף חיוך לדברי הפתיחה. לא, עוד אין הפשרה. ההקדמה עברה והשקפים עולים על המסך.

ואז אדון רם-קומה היושב שעון על הקיר בשורה האחרונה קורא בקול: "לא שומעים!"

המרצה מגביר את הקול. איך עכשיו?

"גם לא!"

הוא מנסה להמשיך בקול רם יותר. "לא שומעים!" שבה ההערה המתריסה.

הוא מבקש מהמארגנת להגביר את הסאונד. צפצוף מחריש-אוזניים מהרמקולים מקפיץ אותו פעם ופעמיים לכסות את המיקרופון והיא מנמיכה בלית-ברירה חזרה. הוא מנתק את המיקרופון מהעמוד ומחזיק אותו ביד קרוב לפה, כמעט עד נגיעה בשפתיים. לא נוח. נתגבר.

איזה נתגבר. "ל-א - ש-ו-מ-ע-י-ם," נוהם הקשיש הנרגן. הוא מנסה לפייס אותו בחיוך. "אולי אדוני אם תתקרב קצת תוכל לשמוע יותר טוב? יש כאן מקומות ריקים," הוא מציע ומצביע על השורה הראשונה.

"אולי תדבר יותר חזק," מרעים קולו הסהיב, רגל על רגל, זוג ידיים מטופחות נשענות באדנות על מקל-הליכה מגולף. "ותדבר גם יותר לאט."

טוב אדוני אשתדל, הוא בולע את העלבון וממשיך. ההרצאה רק התחילה.

עוד כמה שקפים מהמצגת חולפים על המסך. יש גם אנימציות. צריך להסיט מעט את הפה מהמיקרופון כדי להסביר אותן, ומיד שב וחותך אותו הקול המצווה באמצע המשפט, באיטיות מודגשת: "תגביר כבר את הקול!"

טוב ככה אי אפשר להמשיך. "סליחה אדוני אל תיכנס לתוך דבריי," הוא מבקש באיפוק, "אני..."

"תגביר אומרים לך, ת-ג-ב-י-ר..."

וולאק עד כאן. "הי אתה שם, פקודות תיתן אצלך בבית!" הוא נובח, "ותדבר בנימוס אני לא חבר שלך!" פני האדון מאדימות מזעם ותדהמה, ולמרצה ברור שכך מציף עכשיו הדם גם את פניו, לעיני כולם. מכאן זה רק מתדרדר ונעשה יותר ויותר מכוער. כמו שני תרנגולים הם מרימים קולם זה על זה, אבל עם המיקרופון שעכשיו דווקא עובד מצוין זו תחרות ממש לא הוגנת. "אמרתי תדבר יותר..." "חלאס, שתוק כבר!" הוא זוקר זרוע ואצבע היישר אל הקלסתר אומר-השררה בשורה האחרונה. "תשמע אדון אתה לא מפריע לי יותר! ביקשו... הזמנתם אותי לתת... מעכשיו אתה לא מדבר או שאתה נשאר להרצות במקומי. פעם אחרונה, ברור אדוני?" ואם נראה היה שאי-אפשר להיות יותר נלעג פתאום קפצה לו היישר מתוכניות הריאליטי גם השופטת ג'ודי: "האם אני ברור!"

"טוב, איפה היינו..."

אף אחד לא מתנדב להזכיר לו. האמת אף אחד לא מוציא הגה. כחמישים זוגות עיניים ננעצות בו בזעזוע. המדונה הברונטית מהשורה הראשונה, השמונים מאחוריה בסיבוב, נראית מוכנה לקום להעיף סטירה לזר החצוף שעוד העז להגיע אל נווה-פלוני בסנדלי שורש. שתי קרחות מאחוריה נרכנות זו אל זו. כדבר הזה לא היה במקום הזה מאז היווסדו, ימי הבריטים או אפילו הטורקים לך תדע.

ובעודו מייצב את הנשימה ואת הדיבור והמחשבה מתרומם הזקן לאטו על מקל ההליכה ופונה אל היציאה האחורית, והעובד הזר שקם יחד אתו הולך צמוד אליו כצל. ג'נטלמן תמיר ומרשים, מצח גבוה, בלורית לבנה וצדודית אצילית, זקוף כחייל, חושק שפתיים מעלבון, הבעת בוז תהומי. נראה מוכר מאיפה שהוא אבל המרצה לא יכול להסתכל בו ביציאתו ומנסה להתרכז בנושא, או מה שנשאר ממנו. כמה אנשים הציצו אחורנית וכשהחזירו פניהם אליו נראו כמו בני-ערובה במטוס הנאלצים להקשיב לנאום מפי החוטף. עוד ארבעים דקות לסיוט.

לא היו שאלות כמובן. המארגנת ההמומה הצליחה לסחוט כמה מחיאות כפיים. ישיש חבוק בצעירונת דווקא שיגר אליו חיוך מתחת לשפם-קולונלים דקיק. אבל היציאה נראתה יותר כפינוי אחרי צפצוף גלאי עשן. כמה דיבורים בטון קפוא עם המארגנת על החשבונית לאן לשלוח וכו'. מסכינה, זה גם לא היום שלה.

כשהוא שוקע סוף-סוף במושב המכונית החולצה כבר דבוקה לגופו מזיעה. פשלה קולוסאלית כזאת מחייבת לקחים. הוא כבר שרד פורומים קניבליים במכון וייצמן, כשפרופסורים עוינים שיסעו אותו באמצע הרצאה, ועדיין הצליח לסיים את דבריו בלי להיגרר למריבה. אז איך זה קרה דווקא כאן בהרצאה לקהל רגיל? עסק ביש, זה נזק אדיר למוניטין! וכנטול קביעות הוא עדיין תלוי בהרצאות כאלה לפרנסתו. בטח לרכזי תרבות יש גם רשימות שחורות שהם מעבירים ביניהם. בפעם הבאה צריך להדגיש בפני המארגנים שהסאונד חייב להיות טיפ-טופ, זה ממש לא על אחריות המרצה. במיוחד עם אנשים כאלה, איך לומר, לא הכי צעירים. והסבא הזה, שדיבר אליו כמו אל איזה דייל או חדרן בבית-מלון, מאיפה הוא מוכר? בטוח ראה אותו פעם בעיתון או בטלוויזיה. בכלל שם המקום מעיד כי מדובר בעשירון העליון אם לא המאיון.

מוזר אבל דווקא דמות המטפל הזר שבה ועולה בעקשנות בהילוך החוזר של הפדיחה. הוא מעולם לא חש מזרחי מקופח, אבל אי אפשר להתעלם מעובדה שהוא והטמילי היו כהי-העור היחידים בכל הבוקר הזה. אולי כאן חבויה איזו יבלת נחיתות נסתרת, שהחתיאר ביש-המזל דרך עליה במלוא קומתו? וואי וואי אם אימא הייתה עדיין בחיים! היא הייתה עכשיו נותנת לו שטיפה מהסרטים. מתי תלמד לשמור על הג'ורה שלך ולא לעשות לעצמך שונאים? פושטק מרוקאי נהיית שככה אתה מתחצף אל סאהֵבּ אֵ-כוּנֵא (בעל הבית) בכפר של אשכנזים מלומדים שנותנים לך פרנסה? ועוד ללכת ככה לא מגולח, שיחשבו שאתה איזה ערבי? נו אז עכשיו היית מדבר קצת יותר חזק! אפשר לחשוב מה כבר ביקשו ממך! הוא בוודאי היה מתפרץ על הגזענות המופנמת שלה ואומר שעברו הימים שהיא הייתה עוזרת-בית כנועה שמושיבה את הילד בפינות של כל מיני סלונים בעוד היא שוטפת ומבריקה.

אבל לקח אחד כן החל להתבהר לו בכניסה אל כביש שש. הגברת שהזמינה אותו לא התווכחה על המחיר שביקש בטלפון! כל פרסי אחר היה לוקח את זה כמחדל מביש. אל נווה-שואסמו כבר לא יוזמן אבל להבא כשמתקשרים ממקומות כאלה צריך לבקש יותר. הרבה יותר.




11 views0 comments

Recent Posts

See All