• Avshalom Elitzur אבשלום אליצור

שנים יצאו לביצה

במזרח רחובות הוכרזה לפני שנים אחדות שמורת טבע לא הרחק מהבית בו גדלתי. זו ביצה הקיימת שם כבר דורות רבים וקוסמת לי בזיכרונות ילדות.

אל הביצה הזאת יצאתי בוקר אחד עם פרופ' צחי פלפל מהמחלקה לגנטיקה ממכון וייצמן. כמה שעות טיול אינטימי של שני חברים, מכירים מזה כשלושים שנה, חולקים בהתלהבות תחומי עניין ומחשבות. שיחה ארוכה. הרבה מדע, אבולוציה, פיזיקה, ענייני משפחה, מוזיקה ומה לא. הוא הזכיר לי "הרצאה משנת גורלות" כדבריו, שנתתי לפני שלושים שנה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א שבה נכח כסטודנט ובה נפגשנו לראשונה, וכן קורס שלי במכון וייצמן שלמד בו בזמן הדוקטורט. יחסו מאוד מחמיא, גילויי לב אישיים ומחוות של קרבה ואינטימיות בחיק הטבע ככל שאפשר בין סטרייטים בגיל העמידה. אפילו הציניות הרגילה שלי מתמוססת.


עכשיו, בתפקידו כמנהל מרכז ברגינסקי במכון וייצמן, הזמין אותי לתת הרצאה. כשהסכמתי שמח מאוד, ואז הציע לי גם משרת מדען אורח במרכז לכמה חודשים. הלב התרחב משמחה: סוף-סוף נוכל למסד את הקשר המדעי שהיה חטוף כל השנים האלה. לא אכחד כי גם תוספת המשכורת הייתה משמעותית עבורי. הצעתי שנכתוב מאמר משותף, הוא נענה בשמחה ושיתוף הפעולה יצא לדרך.

סיפור יפה, נכון? לא. ואין דרך קלה לומר את זה. צחי פלפל הוליך אותי שולל במסע רמיה ארוך ושפל.

אינספור התכתבויות עברו בינינו למעלה משנה מאז הצעתו, אני עובר עליהן עכשיו והבטן מתהפכת מגועל (והאמינו לי, עיקר הגועל הוא בפרטים, בעיקר הצהרות האהבה ודברי החונף). בהדרגה התארכו השתיקות, התרבו הווטסאפים היתומים והמיילים ללא מענה. ושוב: מדובר בהצעה שלו, שהוצעה בהתלהבות גדולה. בעדינות שבתי ושאלתי: האם הזמנה עדיין בתוקף? ארבע פעמים: בוודאי! אבל מועד פרסום המאמר הלך וקרב ומענה ממנו אין, ולבסוף שאלתי גלויות אם הוא מנתק מגע. חס וחלילה! אתה יודע שאני אוהב אותך, בוא ניפגש! נפגשנו. השיחה נסובה על כל נושא בעולם עד שהודיע שעליו ללכת.

טוב, מה בדבר ההזמנה?

אה כן, מעכשיו לא הוא יבחר את אורחי המרכז לפי ה"גחמות" שלו, אלא ועדה לבחינת מכרזים למועמדים, שאותה בכוונתו להקים. מתי? "לא יודע."

אמר והוסיף ואמר שהוא ממהר. באיוולתי עוד הצעתי ללוות אותו למשרד. רק אחרי כמה מטרים מצאתי את עצמי מתאמץ להדביק אדם שממש מנסה להיפטר ממני.

למה? למה בכלל הציע מלכתחילה ופירט בפני כמה המשרה מתאימה לי? למה התחרט? למה שיקר? ואיך לא טרח אפילו להתנצל מול האלם והתדהמה על פניי? אין לי מושג ואולי מוטב לא לדעת. האם טובת הנאה זו או אחרת שביקש ממני במהלך הפרשה לא סיפקה אותו? ואם לא די באכזבה ובעלבון, הייתה גם המבוכה לספר לחברים בווייצמן שאותם שיתפתי בתוכנית המתרקמת. לא יהיה כלום כי אין כלום.

מלכתחילה לא התכוונתי לפרסם. לא נעים לחשוף איך רומיתי בידי מי שחשבתי לאדם טוב ואפילו קרוב. וכבר התחלתי לשכוח מהעניין כשקיבלתי מעמית מייל מבהיל. לא אוכל לפרט כי הנפגע/ת עדיין ביחסי כפיפות העלולים לסכן את עתידם. אומר רק כי עוד מעשה הונאה היה שם מצד פלפל. וגם שם, הכי מחריד היה הקור האכזרי בה הונחתה הודעת הביטול – ממש כמו במקרה שלי. שתי מעידות בודדות או דפוס סדרתי?

אין פה סיום טוב. ספק אם מעורבים כאן גורמים נסתרים או תסבוכת כלשהי. לפעמים מה שרואים הוא כל הסיפור. אז רק בקשה אל מי שיקרא, בעיקר לצעירים, שלא יסיקו את המסקנה הלא נכונה: לא, אל תאבדו אמון בבני-אדם. היזהרו רק ממי שצריך להיזהר, והם עדיין נדירים באקדמיה, ונדאג שיהיו נדירים יותר. ולא, זה לא סיפור על בגידה מצד חבר, כי בחכמה שבדיעבד האיש הזה מעולם לא היה חברי. חיבוקים במסדרון או הצהרות במיילים זה נורא נחמד אבל חברות נבחנת במעשה. כשיהלום נופל מידינו ומתנפץ, אנו בוכים לא על מה שאיבדנו אלא על מה שמעולם לא היה לנו.

לא סיבה לבכות. רק ללמוד לקח.

64 views0 comments