1948-2018
אבא מי הרבנים האלה, שואלת הבת למראה הדמויות הבלתי-מוכרות הממלאות את שטח גן-העיר וכיכר רבין. חב"דניקים, מצחקק האב ומציץ במחזה המוכר. הציציות הארוכות, המגבעות האלגנטיות עם הקפל החמוד מאחור, ה"גארטל" המפסיק בין מה שלמעלה ומה שלמטה, והזקנים עם השפמים המגודלים, כל אלה קרובים ללבו כזיכרונות משפחה, כי אכן קצת משפחה היו לו אלה בנעוריו. הוא מזכיר לה איך נקלעו פעם לחגיגה חב"דית ואבא הצטרף לריקוד כשהיא על כתפיו. יש להם כל מיני אמונות, הוא מבאר לה, כמעט מצטדק, וחלקן לא טובות, למשל על בנות ועל ערבים, והחבר'ה שכאן שייכים לפלג בעייתי עוד יותר, המשיחיסטים. אבל יש להם מוזיקה נהדרת והרבה שמחת חיים. בואי נציץ. הילדה משלבת ידה בידו.
ופתאום עולה בו רעיון. עשרות שנים הוא פוגש בהם במקומות שונים, פה ושם מחליף אתם עקיצות וחידודים בתור קצת חב"דניק לשעבר, ומעולם לא עלה הדבר בדעתו. ופתאום דווקא עכשיו, עם הקטנה לצדו, זה נראה כל כך פשוט. בואי, הוא לוחש בהתרגשות, והם פונים אל קבוצת צעירים עטורי זקנים. סליחה רבותיי, מי כאן מכיר את הרב זמרוני?
כולם מכירים אותו, אומר אחד מהחבורה ונועץ בו מבט חד.
אולי הוא נמצא פה? הלב מחסיר פעימה.
לא הוא לא פה, משיב אחר, והמבטים נעשים עכשיו קשים. הוא איננו.
אוי! צועק האב. אוי הוא צועק שוב, ואוי נוסף היה מתמלט מפיו לולא נלפתה אליו הבת בחיבוק מרגיע אבל גם תובעני לבל ישתטה בפומבי. ממתי?
מלפני פחות מחודש.
*
טרם מלאו לי ארבע-עשרה כשנשלחתי ללמוד בישיבה התיכונית החדשה "אדרת" בבת-ים. בראשה עמד מי שנודע לימים כראש ישיבת איתרי בירושלים, אדמו"ר משה-דוד ראם (מבוטא "רום") ז"ל. הוא דיבר בשטף צרפתית, אנגלית ופלמית, לצד העברית והיידיש, ושימש גם כמחנך כתה ט'. שני המחנכים האחרים היו הרב זאב כהן והרב אברהם פניאל יבדל"א. על כולם האפיל המדריך זימרוני ציק, חב"דניק בשנות העשרים בעל כריזמה אדירה וחיוך נערי שרק מי שראה אותו יודע כמה היה ממגנט.
רק כמה חודשים הייתי שם ותיעבתי כל רגע. ראשי היה כבר מלא בדארווין ופרויד ותקוות הורי שהישיבה תחזיר אותי לדרך הישר הייתה לחלוטין בלתי-מציאותית. בכל הזדמנות הייתי בורח אל חוף הים הסמוך, שם הרחבתי את ידיעותיי בזואולוגיה כמו גם בכמה עובדות חיים שהחינוך הדתי לא הכיר. ודווקא על הכופר הצעיר שם זמרוני את עינו. הוא ראה איך אני נמס למשמע ניגוני חב"ד והזמין אותי אל ביתו שבקריית באבוף לא הרחק מהישיבה, שם, אחרי ארוחת-ערב ביתית שהכינה אשתו היפה, היה מעביר לי שיעורים ב"תניא" של מייסד החסידות שניאור זלמן מלאדי, מי שעשה את החיבור הבלתי-אפשרי בין להט החסידות של הבעש"ט לבין השכלתנות הקרה של הרמב"ם. ספר קשה. מוזרות היו האנלוגיות בין הדבקות באלוהים לארוטיקה בין איש לאישה. אם האיש מזריע תחילה נולד בן ואם האישה מזרעת תחילה נולדת בת, וכך בחיבור בין הצדיק והשכינה, או משהו כזה.
אבל על חוף הים גילה לי בחור בשם גדליה כי זמרוני היה בעברו זמר בלהקת קצב. רק אחרי מות אביו חזר בתשובה, ואז השמיד את כל אוסף תקליטי החיפושיות היקר שהיה ברשותו כי אסור לשמוע את קולו של רשע. פעם כשנכנסתי לחדרו ראיתיו עומד וגבו אליי, מתופף חרש על השולחן וגופו נע בתנועות עדינות של ריקוד. נסוגתי במבוכה כי הריקוד החושני היה ממש לא חב"די. גם אחרי שעזבתי את הישיבה הייתי מוזמן לביתו בשבתות ואפילו הייתי פעם בייבי סיטר של חיים התינוק. שוב ושוב היה הדיסוננס מטריף הדעת בין המילים האיומות שיצאו בנועם מהפה המחייך הזה על הערבים שחובה לסלק מהארץ לבין הרוך והאהבה שהשפיע על כל מי שסביבו, כולל עבריינים ועולים מבריה"מ של אותם ימים שבינם לבין היהדות לא היה דבר. את ניגון ה"צמח צדק" אני שר עד היום בדבקות כפי שלמדתי ממנו.
*
שנים חלפו והקשר ניתק. לא רציתי לחלוק אתו את האיבה שגאתה בי לחב"ד המודרנית ולהסתות כמו אלה של הרב הנאצי גינצבורג ודומיו. אבל שמרתי בלב פינה חמה לחסידות ולניגוניה. אז חטף הלובאביצ'ר אירוע מוחי אבל חסידיו הכתירו אותו למשיח. לבסוף הוא מת אבל הקנאים צעקו "מי שאומר ששייך היפך-חיים ברב'ה שיזרוק את התפילין שלו לים!" ושוב נזכרתי בזמרוני. הוא היה משיחיסט בכל מאודו וכצפוי המוות רק עשה אותו קנאי יותר. זמרוני כמו זמרוני הלך עד הסוף, עם הנהגות מוזרות כמו שתיית כוסית בפאבים לפני יציאה לכותל להביא את המשיח תיכף ומיד, מעשים שאפילו מי שאינו בקי ביהדות לא יוכל שלא להרגיש בהן נימה שבתאית ואפילו נוצרית, מה שהביא לבסוף נידוי חמור נגדו מתוך חב"ד. "ידוע לי אישית," כתב בכאב הרב אקסלרוד, "שהשקפתו בעניין האמונה באחדות ה' יתברך יש בה מינות ואפיקורסות... ומכיוון שנמשכים אחריו מאנ"ש ויש שהתדרדרו למטה למטה הרי הוא בבחינת מחטיא את הרבים והוא האויב הגדול ביותר של מלך המשיח. דרכו היא ממש כדרך כת שבתי צבי שר"י ואחריתו מי ישורנו. על פי הלכה צריך להטיל עליו חרם ונידוי אם לא יחזור בו ולהוציאו מקהל אנ"ש ועל כן אני קורא בזה מלב קרוע ומורתח סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם." למשיחיסטים הייתה כמובן תשובה, שצלצול לא פחות מפחיד דבק בה: על חב"ד השתלט מבפנים הסטרא-אחרא, מה שבהיגיון המשיחי הוא כמעט מחויב המציאות רגע לפני בוא הגאולה השלמה והאמתית בקרוב ממש. לבי יצא אל ההוזה הבודד.
לימים התקרבו המחנות, זמרוני שב ונעשה לרב נערץ ועניין הנידוי כמעט נשכח. חב"ד שאחרי מות האדמו"ר נעשתה לציבור גדול ואמורפי שהצליח איכשהו להכיל בתוכו את המתח העצום, אבל לא לגבור על גזענותו הממארת, בישראל ובעולם. אני זוכר נסיעה בה התלוויתי אל אחי בנימין לרגל עסקיו בהודו, וכרגיל בנסיעותיו התארח בבית חב"ד במומבאי, שנוהל בידי גבריאל ורבקה הולצברג ז"ל שנרצחו כעבור זמן קצר בפיגוע טרור. לא יכולתי שלא לחוש שוב באותו דיסוננס ישן למראה אנשים המוכנים לעשות הכל למען כל יהודי בקטמנדו או בווייטנאם, אבל לא העיפו מבט ברבבות העניים והחולים ברחובות סביבם.
*
לפני חודשיים לקה באירוע מוחי פתאומי. לא ידעתי על כך דבר. עיריית בת-ים הודיעה על כוונתה להעניק לו את אות יקיר העיר. אבל ב-30 במאי נפטר. אני מביט בגעגועים ברב עטור השיבה שהכרתי כצעיר חייכן, ובוהה בסרטון המטורף בו צועקים תלמידיו כאחוזי עווית ליד הקבר הטרי "הרב זמרוני תקום! זה שקר שאתה פה! אנחנו בית-דין ואנחנו גוזרים עליך שתקום תיכף ומיד! יחי אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח לעולם ועד!" http://www.bshch120.com/%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%A8%D7%95.../
היה שלום ר' זמרוני זליג ציק בן ציפורה פייגא ז"ל. רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק.