1929-1990
ופתאום מלאו העיניים דמעות. לא רבים זוכרים את הפסיכיאטר יהודה פריד ז"ל שהחוכמה שפעה ממנו בנדיבות כממטרת דשא בקיץ. בוא תלווה אותי אל אימא שלי, אמר פעם בדיבורו הילדותי. ובדרך במכוניתו הישנה עם סמל ההסתדרות הרפואית בין המרפאה ברמת-חן לאימא שלו בשדרות בן-גוריון הספיק להגג על פיאז'ה ופרויד ופופר ודובז'אנסקי ועוד ביולוגים שלא הכרתי עד שהסתובב לי הראש והשמיץ את אחד האליצורים שניהל בית משוגעים ידוע לשמצה וגם השוויץ בתואר שעשה בזואולוגיה ובאנליזה שעבר אצל משה וולף תלמידו של פרויד וקינח בהערה על האכדים ואפילו במה שאמר לאמו הזקנה שלמרבה המזל נפטרה לפניו היה איזה חידוד אקזיסטנציאלי.
ציור: ד"ר יגאל ורדי
בן שישים נקטף האיש הטוב וענק הרוח הזה וכמעט שכחו אותו. אני לא. הנה מה כתב חברו אהרן אמיר ז"ל, פורסם גם בפרויקט בן יהודה.
אוֹר
לרעי ליהודה כי נאסף
רֵעִי בְּאַחַת מֵת וּכְגָדִישׁ בְּעִתּוֹ נֶאֱסַף חֶבְלֵי חַיִּים יָדַע רֵעִי נַפְתּוּלֵי מָוֶת לֹא יָדַע וְאַךְ אוֹר מִלְּאָהוּ קֶרֶב בַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ
רֵעִי הִתְהַלֵּךְ בַּחשֶׁךְ וּנְתִיבוֹ הָיָה נְהָרָה וּבַחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי לַאֲשֶׁר אֲפָפָהוּ חשֶׁךְ כִּי בַּחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי כָּל עוֹד לֹא הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ
אֶת הָאוֹר אָהַב רֵעִי וְהָאוֹר אוֹתוֹ אָהַב כִּי אִם גַּם לֹא הָיָה הוּא הָאוֹר הֲלֹא בָּא לְהָעִיד עַל הָאוֹר וַיֵּלֵךְ אוֹרוֹ הָלוֹךְ וְחָזָק עַד אֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ
וְאוֹרוֹ עוֹד יֵלֵךְ עִמָּדִי עַד נַחֲבֹר בְּחֶשְׁכַת־צַלְמָוֶת
טבריה, 21.1.1990
היה מורי ורבי לזמן קצר, אבל היה אבן הראשה בחינוכי כרופא וכבעל דעה.
הימים הקצרים מדי שביליתי במחיצתו במכון לבריאות הנפש היו מרחיבי-תודעה ומפעימים.