• Avshalom Elitzur אבשלום אליצור

ישעיהו ליבוביץ

1903-1994


מעולם לא קראתי לו בשמו הפרטי – זה כמובן לא היה הולם – אבל גם לא "פרופ' ליבוביץ" כפי שנהגו כולם. "אדוני" הייתה תמיד צורת פנייתי אליו, כמו במילה הגרמנית הישנה "מייסטר" לאמן או מלומד דגול. זאת כי פעם שמעתי אותו מבטא בהטעמה חגיגית את התואר "אדוננו הרמב"ם." יש לי יסוד להאמין שהוא נהנה לשמוע כבוד זה מופנה במופגן גם כלפיו.

ראיתיו לראשונה בחוג תלמידיו של פרופ' שוהם, כשהוזמן לדבר על חידת הגוף והנפש. בין היתר סיפר על פגישתו עם חתן פרס נובל לפיזיקה יוג'ין ויגנר ואיך עקץ אותו כשהוציא ממנו הודאה כי הוא "ריאקציונר קנטיאני." "האמת," הוסיף רכילות בחיוך דק, "הוא נשמע לי קצת סנילי." עכשיו התרחב החיוך לגיחוך ממזרי: "אתם יודעים שאני צריך להיזהר כשאני אומר את זה, כן? הרי אני בעצמי כבר מתקרב לשמונים." מקרה או לא: ויגנר נפטר לבסוף מאלצהיימר. ליבוביץ, צעיר ממנו בשנה, הלך לעולמו שנה לפניו, במלוא אונו הרוחני.

בשנים שאחר כך התכתבנו מעט ונפגשנו בשני המשרדים שהיו לו בקמפוסים של גבעת רם והר הצופים. הוויכוחים היו ארוכים, וגלשו לא אחת להרמות קול מצדו בעוד אני שמרתי על הריחוק של יראת הכבוד. אבל התרברבתי פעם איך בשתי הזדמנויות מצאתי עצמי נכנס לנעליו הענקיות. פעם כשהוזמנתי לתת אחריו את הקורס בפילוסופיה של המדע במכון וייצמן, ופעם כשפרופ' שניאור ליפסון המנוח הזמין אותי להיות העורך המדעי של כרך המילואים של האנציקלופדיה העברית, הזמנה שמיהרתי לנצל לרעה כדי להזמין את עצמי לכתוב בו שני ערכים. בזה הלכתי בעקבות גדולים: גם ליבוביץ התערב ללא סוף בעבודת הכותבים בכל הדיסציפלינות, פסל ערכים על ימין ועל שמאל (בגלל זה פיטרו אותו כי האנציקלופדיה התקדמיה בצעדי צב), ואז היה מזמין את עצמו, בניגוד לכל הכללים, לכתוב את הערכים כך שישקפו את דעתו. סיפרתי לו על המינוי לאנציקלופדיה עם אמירת ביקורת: בזמנך אדוני כעורך, כשהגעת לערך "חיים," הזמנת ככותב דווקא את הזואולוג השוויצרי אדולף פורטמן, שטען שהרבה צורות חיות אינן מעידות על הסתגלות דארוויניסטית אלא על נטייה מהותית של החיים לשלמות צורנית. איך יתכן שערך כה חשוב באנציקלופדיה, האמורה לשקף את הדעה המקובלת במדע, יבטא דעת מיעוט ויטאליסטית? על פניו עלה פתאום חיוך זדוני, כפרחח שנתפס בתעלול: "נהניתי מההעזה שלו," גיחך. ונדמה לי שמאותו רגע ניבט מעיניו יחס פחות מזלזל אל בן-שיחו.

"ודבר זיי התחבטו בו גדולי הפילוסוּפים בכל הדורות." "זיי דבר בעל משמעות פילוסוּפית חשובה ביותייר." בדומה לכתיב "ליבוביץ" במקום "לייבוביץ'," גם זו הייתה אידיוסינקרזה מפורסמת שלו, פילוסוּפיה, בשורוק ולא בחולם, כנראה מחווה לתעתיק של גיבורו הרמב"ם שכמנהג הסופרים הערבים כינה את אריסטו "אל פילוסוּף." הוא דיבר רוסית, יידיש, גרמנית, אנגלית, וצרפתית – ובכולן שלט המבטא הלאטבי המצחיק. בפגישתנו האחרונה הביע את צערו על שלא למד ערבית, ולא יכולתי שלא לחייך למחשבה איך הייתה שפה זו נשמעת במבטא זה בפיו.

הדואליות הייתה אובססיה, ולמרבה המזל אובססיה יצירתית, בכל הגותו. בכל נושא בו התעמק נהג לראות חיץ בלתי-עביר בין שתי פנים מנוגדות. היה החיץ העתיק והמטריד מכולם, בין המוח והתודעה, עליו הוסיף חיץ (מלאכותי לדעת רוב הביולוגים) בין המנגנונים הפיזיקליים המניעים את הגוף החי לבין החיים עצמם. מעל כל הדיכוטומיות האלה ריחפה הדיכוטומיה של חייו, זו שהציבה בפניו האמונה היהודית. מדעי הטבע כופים את ההכרה כי "עולם כמנהגו נוהג," אין ניסים ואין התערבות אלוהית במציאות. הוא הדבר בנוגע לסיפורי התורה: התורה לא באה לתת לנו אינפורמציה על העבר כאילו הייתה היסטוריה או ארכיאולוגיה, אלא רק לתבוע מאתנו קיום מצוות. אין שכר ועונש, אין הישארות הנפש ולא תהיה תחיית המתים חרף הכללתה ב"אני מאמין" של גיבורו הרמב"ם. קיימת רק הכרעה – את המילה הזאת היה מבטא בהדגשה – אקט אירציונלי בעליל, ביטוי טהור של הרצון החופשי בו האמין (עוד דיכוטומיה מול חוקי הפיזיקה), בדומה למרד הסיזיפי של האקזיסטנציאליסטים נגד האבסורדיות שבקיום. ניתן לתמצת השקפת עולם זו ב"לית דין ואִית דיין." הדיין, גם אם אינו דן, קיים מתוקף החלטת המאמין לקיים את מצוותיו. לא לחינם כונה בפי יהודים מאמינים "אתאיסט שומר מצוות." איך סייעה לו אמונה נטולת-נחמה זו לשרוד את שני אסונות השכול של בניו המחוננים, הרופא אורי והפיזיקאי אלחנן – חידה היא ותהי לחידה.

עד היום אני נהנה לחקות אותו. כמו בדיון על בעיית הגוף והנפש כשהיה מתייחס לאפשרות שמכונה תוכל לפענח תמונות: הוא היה פותח בקול שקט בתיאור הפונקציות המכאניות של עיבוד האותות, ואז מעיר לאט "אבל המכונה הזאת..." וללא אזהרה מוקדמת היה עובר לשאגה: "אינה רואה!" סטודנטים מגלגלים עיניים לשמע החיקוי: אוי הוא שוב מתחיל. ואפילו זה פחות מצער מהתגובה של בני-הנוער כיום, שכבר אין להם מושג את מי אני מחקה. אבל מי ששמע לא ישכח את הקול העולה ויורד, פעם שאגה רועמת ופעם צפצוף שנשמע כיבבה של סבתא נרגנת. לפעמים הייתה באה סדרת תנועות מוזרות של הגוף והראש לצדדים, כמו אוטיסט בתפקוד גבוה, שאחריה הייתה באה אמירה שערורייתית ואז סדרת והתנשפויות מביכה, הפה סגור ורק נטייה קטנה של השפתיים למעלה מגלה: בוא'נה הבנאדם צוחק! לדיבור המהפנט הזה נלוותה החיצוניות הייחודית אף יותר. היה הפה הריק לחלוטין משיניים באופן מעורר חמלה, ואיש מן הסתם לא העז לשאול מדוע לא דאג לתותבות (במו עיניי ראיתי את גרטה הטובה מכינה ל"שעיה" כריך מפרוסות חלה בלי הקרום); היו הבגדים, כל כך ישנים ותלויים על הגוף הגבוה אבל תמיד נקיים ללא רבב עם עניבה תואמת; הייתה הישיבה המוזרה, שדמתה יותר לשכיבה על הכיסא; הפס הדקיק מעל לשפה העליונה שנותר כזכר לשפם; ומעל לכל העיניים המפורסמות, המהירות, שמקרוב גילו תערובת מהפנטת של חום וירוק, מחליפות הבעות זעף ומרירות בחיוך מלא חום או נצנוץ מרושע.

עוד זיכרון עליו, לא מחמיא אבל אוהב, ששמעתי מאיש צעיר שבא לדבר אתי לפני שנים רבות מלווה בבן-דודו. לא נדרשה מומחיות גדולה כדי להבין מיד שאורחי היה סכיזופרן במצב מתקדם, עם אחיזה רופפת מאוד במציאות. בן-הדוד אישר בניד-ראש את השאלה שקפאה בעיניי. אט-אט הפשירה השיחה הנבוכה ואז סיפרו לי השניים איך ביקרו זמן לא רב קודם לכן את מורה הדור מירושלים. הצעיר השמיע את מחשבותיו על התורה ומרגע זה התפתח סיוט: ליבוביץ כעס על "עבודת האלילים" שבדברי האורח, כאילו היה בוויכוח תיאולוגי עם רב מלומד ולא עם נפש פגועה, הצעיר הגן על דבריו בלהט, והוויכוח הסלים עד שנזכר הבחור שהוא צריך ללכת לשירותים. בדממה שהשתררה באותו רגע פנה ליבוביץ המזועזע אל בן-הדוד וצפצף במרירות "הרי הוא ח-ו-לֵ-י - נ-פ-ש!!!" שלושתנו פרצנו בצחוק בלתי-נשלט למשמע ההארה הפתאומית. המלומד רב-הפנים לא העריך מעולם את הפסיכולוגיה, אבל גם לא הבין בה הרבה.

ענק היה, מואר ומאיר, וכמו כל בן-אנוש היו בו גם צללים, אבל אוי לדור הזה שאפילו צל של ליבוביץ היה יכול להאיר בו כל כך הרבה אפלה. "אינני הומניסט," היה ליבוביץ מרעים קולו בכל הזדמנות, כי הומניסט חייב להיות קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתאיסט. על כך השיב יהודה מלצר במאמר מתריס לכבוד יום הולדתו השבעים: הומניסט אתה גם אם תטען אחרת!

ולהומניסט הזה הייתה נוכחות טלוויזיונית אדירה. רק תנו לו שלושים ושתים שניות ותהיו בטוחים שיכניס לשם שלוש פניני חוכמה, שני פרדוקסים מטרידים וסלוגן שערורייתי שיעורר את קנאת הקופירייטרים לדורות. הנה בקטע זה (https://www.youtube.com/watch?v=g1BSvQW46yM... דקה 33 ואילך) הוא מספר על פעילת "אל-פתח" בת תשע-עשרה שכרעה ללדת בזמן מעצרה. השב"כ הורה לאזוק אותה גם בזמן הלידה. את מעשה הנבלה הזה מתאר ליבוביץ בשיניים חשוקות ואז קורא עליו לאט את הפסוק מירמיהו: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ." בזיכרוני חרותה התמונה בה הוא מקרב זו אל זו את שתי ידיו הקפוצות, להמחיש על גופו שלו את כבילת ידי הטרוריסטית הצעירה בעוד התינוק מגיח לאוויר העולם. במחווה זו, מעל לעניבה המפורסמת שבחליפת הפרופסור, ראיתי פתאום כל כך הרבה ליבוביצים: ליבוביץ הרופא והביולוג, ליבוביץ האבא והסבא, ליבוביץ היהודי והפילוסוף. אזל האי גברא דמיסתפינן מיניה, אזל האי גברא דילפינן מיניה.

על הגברא הזה נשאתי פעם את הנאום הקצר והמוצלח ביותר של חיי. זה היה באביב 1994 ב"בית שמואל" בירושלים. הייתי המנחה באותו ערב בהרצאה שנתן על יהדות ומוסר, וכמובן שהתנדבתי להסיעו מביתו. קהל רב נאסף לשמוע את הפרובוקטור הזקן. שנתיים קודם לכן, אחרי סערה שעוררו דבריו, סירב לקבל את פרס ישראל ובכך חסך מבוכה גדולה לוועדת הפרס. ניצלתי פרשה זו כדי להציגו כך:

קהל נכבד, למרצה שלנו הערב יש תרגיל רטורי, כמעט הייתי אומר דמגוגי, בנוגע לטבע הדמוקרטיה. הוא מצטט את אמרסון שאמר "Good people should not obey the law too well" ואז הוא פונה אל מי שיושב באותו רגע לידו ושואל "תגיד איך אתה היית מתרגם את זה?" הבנאדם נפעם מהכבוד שנתן לו ליבוביץ ומציע מיד תרגום מדויק ככל האפשר, ואז מחייך ליבוביץ בסלחנות ואומר: "כן, אבל זה לא בדיוק מעביר את רוח הדברים." כי ליבוביץ הוא אנרכיסט בנשמה אבל דמוקרט מתוך הכרח. בעיניו הדמוקרטיה היא רע הכרחי ברוח דברי חז"ל: הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. מה אומר לכם גבירותיי ורבותיי, אוי לה למלכות שמתייראת מישעיהו ליבוביץ.


114 views0 comments

Recent Posts

See All