אחת לשנה הוא נותן הרצאה בקורס על מיניות בבית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. הנושא עליו הוא מרצה עשה לו שונאים יותר מכל נושא בו עסק בימי חייו. ישקר אם יאמר שזה לא עושה לו קצת טוב. פרובוקציות זה בשבילו סוג של אנטי-אייג'ינג. וחוץ מזה הוא מאמין לגמרי במה שהוא אומר בהרצאה. אני מדען, כן? אז אני עוסק בכמה תחומים, וגם לרופאים יש מה ללמוד ממני.
אבל תמיד עוברת הדקירה הקטנה בלב למראה המזרקה מול הבניין הנישא ע"ש סאקלר. בערך כאן, לפני כמה עשרות שנים כשעוד לא הייתה המזרקה, התמוטט נער מרחובות באמצע ריצה מבניין מדעי החיים אל הקפטריה של בניין הרפואה ממול. ככה פתאום צנח – ומת. כמה דוקטורים חשו מסאקלר, כמה סמלי, לבצע בו החייאה. לשווא.
הנער רצה גם הוא להיות רופא. אחרי שלא התקבל ללימודי הרפואה נרשם למדעי החיים במטרה לעבור לרפואה בהמשך אם ישיג ציונים גבוהים. בשל מום מולד בלב הוא נפסל מהצבא ושמח על כך. הוא התרגש לדעת שגם האליל שלו, צעיר קטן-קומה ושחום שנראה כהיפוכו הגמור, נפסל ע"י הוועדה הפסיכיאטרית. שני בעלי פרופיל 21 גאים לא לשרת בצבא הדיכוי. שבגין ושרון יתפוצצו.
אליעזר היה שם הנער. הם נפגשו ערב בחירות 1977 בסניף הרחובותי של מפלגת שמאל שנקראה של"י ובן-לילה נעשו ידידי נפש. הכל סיפרו זה לזה. טוב לא הכל. אבשלום היה סוציומט לא קטן וסיפר על עצמו כמה עלילות גבורה שלא ממש קרו, או אם נדייק, ממש לא קרו, בעוד אליעזר סיפר הכל אבל ממש הכל. לאליעזר לא היה אבא. הוא התייתם בהיותו פעוט. שלוש השנים המפרידות ביניהם הספיקו לנרקיסיסט בן ה-20 לקחת את תפקיד האבא, אותו מילא לעתים בצורה קצת עקומה. הוא מעולם לא סיפר לאליעזר כמה בודד היה הוא עצמו באותם ימים, איך התאושש ממשבר נפשי שאף אחד לא ידע כמה היה מסוכן. הוא התפאר בכמה חברים דמיוניים כי לא העז לספר לאליעזר שהוא למעשה החבר היחיד שמצא מזה זמן רב. עד מהרה התיידד עם חברי הכיתה של ידידו החדש שהיו אז בסוף התיכון ותמהו למראה הצמד המוזר. למעשה זה היה בשבילו גיל התבגרות מאוחר כי הוא נשר מהלימודים בסוף כיתה י', וכמה מבני אותה כיתה של אליעזר מתיכון "דה שליט" הם חבריו עד היום.
בין תלמידי הכיתה פגש גם את ליאורה.
אליעזר היה מאוהב בה בטירוף. הוא היה עדיין בתול והתבייש בזה. זה בסדר, הרגיע אותו האבא החדש שהתפאר כמובן בכמה כיבושים. אתה בחור כזה יפה וגבוה וחכם ורגיש, רק קצת ילדותי, זה יעבור. אליעזר לא נרגע ופעם לקח אותו אל ביתה של ליאורה. היא הייתה באמת מהממת. אבל היה לה כבר חבר תימני סטודנט גאון למתמטיקה בשם שלומי, גם פרופיל 21 כמובן. ליאורה ממש לא אהבה את אליעזר ולא אחת התעללה בו. אבשלום הציץ בה בתדהמה והבין כמה קשה מצב חברו. המצב השתפר כעבור כמה חודשים כשאליעזר פגש מתנדבת הולנדית מקבוצת שילר שגאלה אותו מבתוליו. הוא נשאר מאוהב בליאורה, אבל עם פחות רגשי נחיתות, וצבר כוחות להמשיך הלאה.
עד לאותו יום רביעי בו בגד הלב הצעיר, והוא מת פתאום מול סאקלר. למחרת נקבר ברחובות ואבשלום בכה בלוויה ובימים שאחר-כך כמו שלא בכה מימיו. הוא שיחק אותה אבא? את המחיר שילם עכשיו, בן עשרים שחווה את עוצמות הכאב של אב שכול. רק שנה וחצי נמשכה החברות הזאת, עליות וירידות, אבל היא ליטרלי הצילה את חייו. עכשיו אין למי להודות. כמה שנים מאוחר יותר, כשייצא ספרו הראשון "לפני ולפנים" ויהפוך אותו למפורסם בן-לילה, יקדיש אותו לזכר חברו.
מדי פעם היה הולך לליאורה. גם הוא סבל ממנה נורא, אבל למזלו לא נפל למלכודת ההתאהבות. היא הייתה יפה מכדי לתאר, עם אינטליגנציה בשמים, ולא מעט רוע. התשוקה אליה הטריפה אותו, אבל הצד הרגשי היה בשליטה. לימים זרקה את שלומי. אבשלום עשה משהו שספק אם מישהו מהנוגעים בדבר זוכר אותו כיום. הוא הכיר לשלומי בחורה אחרת מרחובות בשם הילה שגם היא זרקה אותו אבל אז חטפה אותו השכנה שלה שנקראה גם היא ליאורה. שלומי התחתן עם ליאורה ב' וראה הרבה אושר בזוגיות החדשה. אבשלום נותר ברווקותו עוד הרבה שנים. הסיפור ידוע וגם הוא מספר על עצמו לא מעט.
אבל הוא לא סיפר איך, כעבור הרבה שנים, נכנסה שוב ליאורה לחייו. נכנסה זה לא מילה. ככה פתאום עברה לגור אתו באמצע משבר נפשי קשה. שניהם היו אז קצת ידועים, הוא מדען מתחיל והוא עורכת-דין ופעילה חברתית. הזוגיות הפכה חיש מהר לסיוט. הוא ידע שהיו לה משברים פסיכוטיים, הראשון כנראה בתזמון מושלם עם האקס המתמטיקאי שגם אצלו היה איזה בורג רופף. אבל המשבר הזה התחולל עכשיו ממש בתוך חייו. ואם לא די היה בסיוט הזה, הוא היה אז בטיפול אצל פסיכואנליטיקאית לא הכי שפויה. הגברת הזאת הסבירה לו עד אז בחביבות שכדאי לו לקבל את הצד ההומוסקסואלי שלו ולא להתכחש לו, אבל כששמעה שליאורה נכנסה לחייו עשתה מיד פרסה ועטה על ההזדמנות. אתם מבינים, ליאורה הייתה מטופלת שלה כמה שנים קודם. במקום להיחלץ מהקושי האתי הסתערה עליו הגברת כמו היפופוטם אל נהר הבית שלו והחלה לתת לו עצות (עצות? פקודות!) איך להחזיק את הקשר ולהקים משפחה. לפעמים זה היה מצחיק ולפעמים מבכה. אבא של ליאורה נקרא אבשלום, ולאמא שלה קראו רחל כמו לאמא שלו. לליאורה הייתה אחות בכורה שנפטרה בקטנותה, וגם לאמו הייתה לפניו תינוקת שמתה. על כל גילויי העריות האלה ניצחה האנליטיקאית המטורללת בהתלהבות גוברת. העסק הלך והתדרדר. ליאורה איימה להתאבד אם לא יתחתן אתה ואפילו עשתה ניסיון אובדני. גם סצנות קנאה היו עם צעקות עד לב השמים.
בייאושו הלך לאמו לספר לה על המצב. ממא! קראה אמו בבהלה (אצל הפרסים כל אחד קורא לילד באותו שם יחס: אבא קורא לבנו אבא, דוד דוד ואפילו סבתא תקרא לו סבתא) ממא ג'ונם אני משביעה אותך למען השם תעזוב אותה! אלוהים אלוהים איזה חטא עשיתי שהילד שלי ככה סובל? השרינקית התרתחה: מה פתאום אתה הולך לאמא שלך בשאלות כאלה? טוב עד כאן. הוא זרק את שתיהן. דבר ראשון החליף מנעול כשליאורה נסעה לכמה ימים וגם השאיר לה את המחשב שהחרימה לו ושעלה הון תועפות באותם ימים ובלבד שתצא מחייו. אחר כך מצא פסיכואנליטיקאי בתל-אביב שהתפלץ לשמוע על הטיפול שהוא עובר ברחובות והסכים לקבל אותו ומשם המשיך די בהצלחה.
בחלוף השנים שמע לא מעט על ליאורה. היא פתחה בלוג מרתק עליו חתמה בשם קצת שונה, ובו נכנסה באמ-אמא של הממשלה ושירותי הביטחון, וגם עשתה חשבונות פומביים נוראיים עם משפחתה. היא תמיד טענה שהייתה קורבן להתעללות מינית בילדותה, לא ברור אם ע"י הסבא או האבא, גם היא לא הייתה סגורה על זה. בינתיים נפטרה אחותה הגדולה בארה"ב. אחר כך נפטר אבא אבשלום שבור-הלב, שכבר קבר שתי בנות וספג תהומות של זעם מבתו האמצעית. זה לא צינן את מלחמתה במשפחה והיא איימה על אמה בצווים משפטיים ודרישות לתמיכה כספית. הסיפור הלך והסתבך כשנסעה לארה"ב, לקנדה ולגרמניה בטענה שהמוסד ו/או ה-CIA רודפים אחריה בשל מלחמתה במנגנוני המודיעין ובסוחרי נשים. גרעין אמת אולי היה שם, לך תדע. הרי גם הוא בוודאי רשום בשב"כ באיזה פנקס שחור.
בין לבין שמע שליאורה ילדה בן ונתנה לו שם תנ"כי נפלא. אף אחד לא ידע מי האבא, ספק אם אפילו האבא עצמו יודע. אבשלום שמר על קשר טוב עם אמא שלה, שהייתה מספרת לו על הגיהינום שסבלה מבתה אפילו מחו"ל. היא ראתה את הילד רק פעמים בודדות. זה היה מעורר פלצות: לילד לא היה בחיים שום דבר מלבד אמו שלקחה אותו מארץ לארץ. היא והפראנויה שלה היו הדבר הקבוע היחיד בחייו. ספק אם בספרות הפסיכיאטרית ידועים מקרים כאלה.
בין לבין נעשה שלומי האקס של ליאורה פרופסור למתמטיקה בארה"ב. ליאורה ב' קיבלה סרטן ומתה והוא התרסק מצער.
בין לבין נעשה גם הוא אבא בזוגיות שלא הצליחה אבל הביאה לו בת משוש-לב ומשוב-נפש. שמה השני הוא רחל, על שם אמו שנפטרה שנה קודם ולא זכתה לראות את הבכור שלה נהיה סוף סוף אבא.
הוא כבר היה לקראת סיומו של סכסוך משמורת מיותר על הפעוטה כשהתבשר כי ליאורה נפטרה הרחק בהודו. גם האקסית שמעה וניחמה אותו. להלוויה לא הלך. אבל בשבעה בכה קצת וניחם את אימא רחל הטובה שקברה בת שלישית. נותרה בת הזקונים שלמרבה המזל הקימה משפחה משלה, וכן שני נכדים מהבת הגדולה.
איפה הילד?
שם בחדר שקוע בספרים שלו.
הוא הקיש על הדלת. "כן" נשמע קול עדין.
שעות ארוכות אל תוך הלילה ישב עם בן ה-12 שהיה מוקף בספרי פנטזיה ילדותיים שקנתה לו אמא במרוצת השנים. ילדון מתוק עם אפס חברים, בלי משפחה, שום דבר קבוע מלבד אמו הבורחת מארץ לארץ, זו שהייתה כל חייו ועולמו – ועכשיו איננה. איך אפשר לשרוד אסון כזה? למרבה ההקלה הילד נשמע איתן יחסית. אני מנסה לא לחשוב על זה, אמר לו בכנות. הוא הרשה לעצמו לתת לו נשיקה במצח. זה בסדר, אמר, קח את הזמן שלך.
כעבור כמה ימים חזר אל הסבתא. תשמעי רחל יש לי עכשיו תינוקת ומצבי הכלכלי יציב. מה אם אומר לך שכל השנים האלה הייתי פה ושם בקשר עם ליאורה? הילד צריך אבא. אני מוכן להודות באבהות ולא צריך בדיקות. רעיון טוב, אמרה הסבתא. אבל זה נפל בהתייעצות המשפחתית. עד היום הוא חושב שמה שהפיל אותו היה העובדה שהילד הולך להיות בעל נכסים אדירים כשיגדל. האם חששו שהוא לוטש עיניים אל ירושתו העתידית? מי שלבסוף אימץ אותו למעשה היה בן-הדוד הרווק. עד היום מדי עברו ליד המזרקה מול הפקולטה לרפואה הוא גומר בלבו ללכת ליפול על צווארו של הצדיק הזה, הגיבור האמתי של כל הסאגה.
לפני כמה שנים עבר הנער, עכשיו בחור, ניתוח לתיקון מום קטן בלבו.
מהשיחה אתו באותו לילה הוא זוכר פנים עגלגלות ונעימות מאין כמותן ותלתלים שאטניים משוועים לליטוף. מישהו למעלה חמד לו לצון: הוא נראה כמעט קופי של אליעזר.
