במסעדת "אמילי" הקטנה ביהוד אני יושב כבר שלוש שעות ולא מעיז אפילו לקום לשירותים. האיש מולי, רופא נודע בעל שפם שיבה וזוג עיניים בכחול כמעט-פסיכדלי, פולט מידי פעם שיעול מחוספס, שניתן היה לצפות שהוא עצמו ירשום רצפט להתגבר עליו, אבל הוא יסביר בהמשך שמדובר בברונכיטיס כימי שצרב בריאותיו, לפני בדיוק שלושים ושמונה שנה ועוד יום, הלהביור המצרי שהוחדר לבונקר בו הסתתר. עכשיו הוא מדלג אל הרגע בו מצא עצמו, כל גופו מלא כוויות, כבול וקשור עיניים, בסירה מצרית שהעבירה אותו אל הגדה המערבית של הסואץ, ופתאום נשמט מידי שוביו אל המים עד שאחד מהם הבחין ב"אבדה" ומשך אותה חזרה אל הסירה. מבלי-משים אני מוצא עצמי נע פתאום בעווית-מחנק של טובע. למרות דיבורו האסוציאטיבי הוא אינו שוכח מהיכן סטה, ועתה הוא חוזר בסיפורו אל השעות שלפני השבי: מפקדו הפצוע מבקש ממנו להסיר את השעון הלוחץ על פרק ידו. הוא אינו יודע את נפשו ממבוכה: הרי אין למפקד יד! הוא עצמו נאלץ לקטוע אותה אחרי פגיעת טיל במוצב. בשעות הבאות יצטרך הרופא הטרי לשמוע מהפצוע המתפתל מכאבים את הבקשה שאפילו הוותיקים במקצועו פוחדים ממנה: בבקשה, עזור לי למות! למחרת יזכה המפקד לחסד זה מאש האויב.
(תוספת מאוקטובר 2017: עכשיו כשאני קורא את ה"אנמנזה" שלקחתי מחברי אני תוהה למה השמטתי כמה פרטים מזוויעים במיוחד: כשלקחו אותו המצרים בשבי, הודיעו לו שהם מוציאים אותו להורג והעמידוהו מול כיתת יורים. הוא ניסה להצביע על הדרגות שעל כתפיו ורק אז ראה שכתפיו מלאות הכוויות חשופות אחרי שהלהביור שרף את מדיו. מהרגעים האיומים שצלל במי התעלה נותרה בזיכרונו המחשבה: ניצלתי משריפה, ניצלתי מכיתת יורים - רק כדי לטבוע! והכי לא-ייאמן: כיוון ששמו נפקד מרשימת הנעדרים - הוא היה אמור לצאת הביתה יום קודם ורק התנדב להחליף רופא אחר - טענה המדינה שהוא לא נעדר והיו שאפילו אמרו לאשתו הטרייה: הוא מטייל בארץ!)
סיפור רודף סיפור: כאן פגישה לילית מהממת בעוצמתה בין גורודיש, בדירתו ברמת אביב, לבין הפסיכיאטר יהודה פריד ז"ל ושני תלמידיו, שאחד מהם הוא האיש מולי; וכאן תקרית עם הנשיא עזר וייצמן, ולשונו הרעה משתלחת באישה נכה שכל חטאה היה התייחסות אוהדת להומוסקסואלים; פגישות עם ג'יין פונדה, ליז טיילור וארתור סי קלארק; השעות הקסומות שהוא מבלה בהופעות להקת הדוקטורים שבה הוא המתופף. מהתיק מגיח ספר שכתב עם חותנו, היסטוריון נודע, על ה"פלדשרים," יהודים שנאלצו לעסוק במקצוע החובש-גלב-כירורג כיוון שנאסר עליהם ללמוד רפואה. לבקשתי הוא כותב לי הקדשה. לפגישה הבאה יביא את הספר "לפני ולפנים" עם הקדשה שכתבה לו אביבה פריד ויבקש ממני הקדשה נוספת. אתה זוכר איך יהודה פריד היה מדבר אל משוגעים? אל דמות המורה היקר של שנינו מצטרפות דמויות עוד מורים ותלמידים, חיים ושוכני-עפר, מעגלים נסגרים וחדשים נפתחים. יכול אני לשבת ב"אמילי" זו ימים ולילות.
הוא עט בשקיקה על חלקו בעוגה שהזמנו לקינוח, כשאני מנצל הפסקה קטנה זו להיכנס לאפלולית השירותים, אני חווה מעין "אינסטנט-PTSD" – פלשבקים מדומים של עינויים בכלא המצרי פולחים את גופי, אולי ניסיון פלגיאט חווייתי על עלילות הגיבור המנקה משפמו את פירורי העוגה. בגללי עוד יגדירו הפסיכיאטרים וריאציה חדשה של תסמונת מינכהאוזן: תגובה פוסט-טראומאטית לזוועות שחווה אדם אחר - כמה פתטי. בשובי לשולחן הוא מציץ בשעונו, מטופל מחכה לו. המלצרית, סטודנטית לרפואה, מרהיבה עוז להתערב בשיחתנו ולשאול שאלה בנוגע ללימודיה. אנחנו נפרדים בחיבוק.
הכל התחיל ממקרה שהפניתי לטיפולו. פגשתי משותק פוליו שאביו המנוח טיפח אותי בנערותי ולבי נמחץ מכאב. לפנים עוד היה מחליף אתי בקושי כמה מילים. עכשיו, כבר בכיסא גלגלים, כמעט אילם אבל עדיין מצייר, הוא שוקע לאטו לסטאטוס המדכא "כרוני." תהיתי אם ניתן לעשות משהו לו ולאמו שנאלצה לשימו במוסד. "לך לאבי עוֹרי," אמרו לי כל הרופאים המומחים שהזהירו אותי לא לקוות לניסים. ואמנם נס לא קרה, אבל קרן ברורה של תקווה כבר נשמעת בדברי האם אחרי הפגישה עם הפרופסור. כמה חודשים עברו ושינוי של ממש חל במצבו של המשותק. אני זכיתי בחבר מהסרטים.
במחשב שלו אגורים קבצי מאמרים לא גמורים והערות להרצאות. אוצר כזה של ידע רפואי, פסיכולוגי, פילוסופי וספרותי, מעורב בניסיון רב-שנים בנוירולוגיה שיקומית, במוזיקה וכמובן בהתנסויות כה איומות ובו-בזמן נוסכות-עוצמה, היה מסוגל לגרום לאקסל מונתה, אוליבר זאקס, אנטון צ'כוב וישעיהו ליבוביץ להתיישב יחד בשורה הראשונה באחת מהרצאותיו. אני דוחק בו: שב וגמור!
עד אז, הנה מכתב שכתב למערכת כתב-העת הרפואי הנודע לאנצט על החיזיון שפקד אותו כשבוי ממעוז "חיזיון," ובעקבותיו פרק שכתב לאנתולוגיה "גופי הקרוע מלבלב: על מחלה ורפואה, מאמרים וקטעי ספרות" שערכה ד"ר יהושבע בנטוב לזכר בנה הרופא. המאמר הופיע גם באתר "ערים בלילה" עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב.
גם הוא עדיין ער לעתים בלילה, אבל הבוקר מוצא אותו כמו שמצא בימי קדם את האיש העולה בצליעה מהפגישה בנחל יבוק.
The Lancet, 361 (2003), P. 1479. Extracampine Hallucinations Avi Ohry Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, Israel Sir, Reading Dennis Chan and Martin Rossor's essay on extracampine hallucinations (Dec 21/28, p 2064)1 provoked remote memories. Almost 30 years ago, I spent 5 weeks in jail in Egypt, enduring isolation, deprivation, hunger, thirst, long sleepless periods, interrogations, and mock executions. The single most unforgettable event of that time was being visited by my new wife and my closest friend from medical school. I vividly remember how suddenly they “disappeared” when the guard-interrogator arrived, and could not understand how they managed to enter the jail safely and how they escaped. After repatriation to Israel, I began to read about my experience. In Critchley's 1979 article,2 one can find Eliot's poem and a full description of “the idea of a presence”, with its differential diagnosis. Our research on the late effects of captivity3 broadened our understanding of the psychological and physiological aspects of this extreme situation. Most probably, Alexander Selkirk (1676—1721), who was immortalised in Daniel Defoe's Robinson Crusoe, had experienced such a “presence” while being alone for more than 4 years.4 Rarely, clinicians encounter a different kind of presence: we have described a rare and peculiar “duplicate limb sensation” in a patient with acute traumatic tetraplegia.5 The possible causes were status petit-mal, side-effects of drugs, altered drug metabolism, wishful thinking or phantom-like phenomenon, sequelae of head injury, or the end result of sensory deprivation and cognitive malfunction after a long hospital stay. References 1. Chan D, Rossor MN. “—but who is that on the other side of you?” Extracampine hallucinations revisited. Lancet 2002; 360: 2064-2066. 2. Critchley M. The idea of a presence. The divine banquet of the brain. New York: Raven Press, 1979. 3. Neria Y, Solomon Z, Ginzburg K, Dekel R, Enoch D, Ohry A. Posttraumatic residues of captivity: a follow-up of Israeli ex-prisoners of war. J Clin Psychiatr 2000; 61: 39-46. 4. Novak ME. Defoe and the nature of man. Oxford: Oxford University Press, 1963. 5. Ohry A, Gur S, Zeilig G. Duplicate limbs sensation in acute traumatic quadriplegia. Paraplegia 1989; 27: 257-260.