"ביצה" הוא סיפור מטלטל של צ'כוב עליו כתבתי פעם בהרחבה, סיפור של כחש ורמייה. לפעמים הספרות והחיים מתערבבים.
במזרח רחובות הוכרזה לפני שנים אחדות שמורת טבע לא הרחק מהבית בו גדלתי. זו ביצה הקיימת שם כבר דורות רבים וקוסמת לי בזיכרונות ילדות. אל הביצה הזאת יצאתי בוקר אחד עם פרופ' צחי פלפל מהמחלקה לגנטיקה ממכון וייצמן. כמה שעות טיול אינטימי של שני חברים, מכירים מזה כשלושים שנה, חולקים בהתלהבות תחומי עניין ומחשבות. שיחה ארוכה. הרבה מדע, אבולוציה, פיזיקה, ענייני משפחה, מוזיקה ומה לא. הוא הזכיר לי "הרצאה משנת גורלות" כדבריו, שנתתי לפני שלושים שנה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א שבה נכח כסטודנט ובה נפגשנו לראשונה, וכן קורס שלי במכון וייצמן שלמד בו בזמן הדוקטורט. יחסו מאוד מחמיא, הרבה צחוקים, גילויי-לב, מחוות של קרבה ואינטימיות בחיק הטבע עד גבול המקובל בין סטרייטים בגיל העמידה. אפילו הציניות הרגילה שלי מתמוססת.
עכשיו, בתפקידו כמנהל מרכז ברגינסקי במכון וייצמן, הזמין אותי לתת הרצאה. כשהסכמתי שמח מאוד, ואז הציע לי גם משרת מדען אורח במרכז לכמה חודשים. הלב התרחב משמחה: סוף-סוף נוכל למסד את הקשר המדעי שהיה חטוף כל השנים האלה. לא אכחד כי גם תוספת המשכורת הייתה משמעותית עבורי. הצעתי שנכתוב מאמר משותף, הוא נענה בשמחה ושיתוף הפעולה יצא לדרך.
סיפור יפה, נכון? לא. ואין דרך קלה לומר את זה. צחי פלפל הוליך אותי שולל במסע רמיה ארוך ושפל.
אינספור התכתבויות עברו בינינו למעלה משנה מאז הצעתו, אני עובר עליהן עכשיו והבטן מתהפכת מגועל (והאמינו לי, עיקר הגועל הוא בפרטים, בעיקר הצהרות האהבה ודברי החונף). בהדרגה התארכו השתיקות, התרבו הווטסאפים היתומים והמיילים ללא מענה. ושוב: מדובר בהצעה שלו, שהוצעה בהתלהבות גדולה. בעדינות שבתי ושאלתי: האם הזמנה עדיין בתוקף? ארבע פעמים: בוודאי! אבל מועד פרסום המאמר הלך וקרב ומענה ממנו אין, ולבסוף שאלתי גלויות אם הוא מנתק מגע. חס וחלילה! אתה יודע שאני אוהב אותך, בוא לרחובות וניפגש! נסעתי. נפגשנו. השיחה נסובה על כל נושא בעולם עד שהודיע שעליו ללכת.
טוב, מה בדבר ההזמנה?
אה כן, מעכשיו לא הוא יבחר את אורחי המרכז לפי ה"גחמות" שלו, אלא ועדה לבחינת מכרזים למועמדים, שאותה בכוונתו להקים. מתי? "לא יודע."
אמר והוסיף ואמר שהוא ממהר. באיוולתי עוד הצעתי ללוות אותו למשרד. רק אחרי כמה מטרים מצאתי את עצמי מתאמץ להדביק אדם שממש מנסה להיפטר ממני.
למה? למה בכלל הציע מלכתחילה ופירט בהתלהבות כמה המשרה מתאימה לי? למה התחרט? למה שיקר? ואיך לא טרח אפילו להתנצל מול האלם והתדהמה על פניי? אין לי מושג ואולי מוטב לא לדעת. האם כמה טובות הנאה שביקש ממני במהלך הפרשה לא סיפקו אותו? ואם לא די באכזבה ובעלבון, הייתה גם המבוכה לספר לעמיתים בווייצמן שאותם שיתפתי בתוכנית המתרקמת. לא יהיה כלום כי אין כלום. אף אחד, להפתעתי, לא היה מופתע.
מלכתחילה לא התכוונתי לתת פומבי לפרשה. לא נעים לחשוף איך רומיתי בידי מי שחשבתי לאדם הגון, וגרוע מזה לחבר. וכבר התחלתי לשכוח מהעניין כשקיבלתי מעמית טלפון מבהיל. לא אוכל לפרט כי הנפגע/ת עדיין ביחסי כפיפות העלולים לסכן את עתידם. אומר רק כי עוד מעשה הונאה בזוי היה שם מצד צחי פלפל. וגם שם, הכי מחריד היה הקור האכזרי בו הונחתה ההודעה. עברו כמה חודשים – ועוד סיפור הגיע. מעידות מקריות או נוכלות סדרתית?
שלחתי אליו את הדף הזה לפני העלאתו לרשת. הוא השיב במייל המפציר בי שלא לפרסם, ועכשיו השקרים יותר עלובים: "ייתכן שאלמלא האופן שבו התפתחו הדברים עוד היינו עושים זאת."
אין סיום טוב. ספק אם היו מעורבים כאן גורמים נסתרים או תסבוכת כלשהי. אז רק בקשה אל מי שיקרא, בעיקר לצעירים, שלא יסיקו את המסקנה הלא נכונה: לא, אל תאבדו אמון בבני-אדם. היזהרו רק ממי שצריך להיזהר. טיפוסים כאלה הם עדיין נדירים באקדמיה. נדאג שיהיו נדירים יותר.
ולא, זה לא סיפור על בגידה מצד חבר, כי בחכמה שבדיעבד האיש הזה מעולם לא היה באמת חברי. חיבוקים במסדרון או הצהרות במיילים על פני השנים זה נורא נחמד אבל חברות נבחנת במעשה. כשיהלום נופל מידינו ומתנפץ, אנו בוכים לא על מה שאיבדנו אלא על מה שמעולם לא היה לנו.
לא סיבה לבכות. רק ללמוד לקח.