ה"אנליזה הפרועה," לאמור טיפול פסיכואנליטי בידי מי שלא הוסמך לכך, היא פרקטיקה חורגת שצמחה מהפסיכואנליזה כבר בימי פרויד שהזהיר מפניה במאמר ידוע. ועדיין, כל ניתוח פסיכואנליטי ליצירה כלשהי בלי שהיוצר מעמיד עצמו מרצון לניתוח הוא אנליזה פרועה, במיוחד כאשר מדובר באדם חי. עם כל ההסתייגויות האלה דומני שאיני עושה רע באנליזה לציור יפהפה שראיתי בנסיבות להלן.
בחדר הקבלה של אחד מחלוצי טיפולי הפוריות בישראל מוצג ציור גדול של בנו, אף הוא רופא, שלמד באותה עת בחו"ל, בחור מחונן בכישרונות בולטים גם במוזיקה ובציור, כפי שמספר האב בגאווה. התמונה הייתה מוצגת לעין כל בעת שראיתיה (2015) כשליוויתי ידידה אל מרפאתו ושוחחתי אתו על היצירה, ומן הסתם היא עדיין שם. מהיכרותי עם הפרופסור נעים-ההליכות אני בטוח שלא ייפגע מהפירוש המוצע לעיל. לכל היותר יעורר בו תגובה משועשעת.
האב, אם כן, הוא רופא פוריות, ומי שנחשף מעט להוויה מרתקת זו יכול לתאר לעצמו את גודל העוצמה שמעניק תפקיד זה בעיני הנשים הרבות המבקשות את עזרתו, חלקן נשים נשואות אחרי שנים רבות של עקרות, וחלקן – וזה הנוגע-ללב ביותר – בודדות הבאות לטיפולים לבדן. מקצתן אף נוסעות אתו בקבוצות לחו"ל לקבל תרומת ביצית, כלהקת נקבות מעריצות סביב זכר האלפא האומניפוטנטי שאינו נוסע ממש איתן אלא במחלקת העסקים. אין כאן שום ציניות – רק ציון עובדה.
בציור עושה הבן (המתמחה בתחום אחר) מחווה מוצהרת לאביו ומתאר לידה בעזרת זוג ידיים גדולות המרימות בעדינות את היילוד. אבל כבר ממבט ראשון בולטות בתמונה כמה דו-משמעויות. פרופורציות הגוף של היילוד הן בפירוש לא כאלה של תינוק גדל ראש אלא של גבר צעיר אתלטי עם גולגולת קטנה מעט, אבל שרירי חזה ובטן מפותחים, ורק אזור האגן נעשה מטושטש במקום בו מתחילות רגליו להיפשק. שתי זרועותיו, המתפארות בשרירי הכתף והביצפס, מתלכדות עם שתי אצבעות הקמיצה מימין ומשמאל של ידי המיילד מלמעלה. פניו מופנות למעלה אל האור הבוקע מעל שתי ידי-הענק המיילדות. רושם רליגיוזי חזק אופף את היצירה.

אתם מכירים בוודאי את הציור הדו-משמעי המפורסם שהציג פרויד במאמרו על לאונרדו דא-וינצ'י. זו אנליזה של פפיסטר לציור מרים וחנה הקדושה עם ישוע הפעוט. האריג העוטף את שתי הנשים נראה כמו נשר, שזנבו נוגע בפי הילד המשחק לרגליהן, מה שמזכיר לפרויד את זיכרון הילדות המפורסם של האמן על הנשר (התרגום העברי "עיט" הוא שגוי) שנגע בזנבו בפיו בהיותו בעריסה.

גם בציור הזה גדוש הדו-משמעויות זינק לעיניי מיד משהו אחר. למעשה תגובתי הראשונה הייתה מבוכה כי – לפחות בעיניי – הרמז אף גבר על הכוונה המוצהרת. בקיצור, מצד ימין אני רואה חלק-גוף תחתון של גבר עירום, זוג שרירי אחוריים כמעט חלקים, שהשמאלי בהם אכן ממשיך כלפי מטה אל מה שנראה כירך ושוק של רגל איש. ואם לא די בכך הנה עוד ישבן גברי מבהיק משמאל, שיוצרות שתי הכריות הגדולות של כף היד השנייה, וכאילו לא די באלה, הנה גם אצבעות הזרת והקמיצה שמתחת להן, עם כריותיהן התפוחות, נושאות דמיון ברור לרגליו ואחוריו של גבר עירום. קשה לי להאמין שהאמן עצמו אינו מודע לאשליות הומוארוטיות אלה.
לא קשה לחפש את המניע לאורגיית הזכרות הזאת. גיבורת הדרמה האמתית, הזועקת מכאב או מטושטשת מאפידורל, שירכיה מפושקות כלפי הראשים הזרים הנרכנים אל ערוותה החשופה, והמתבקשת פעם ללחוץ ופעם להרפות, מודרת ממנה לחלוטין. הוא הדבר בכל טקסי הבגירה של בנים בחברות שונות, מהקובאד במצרים העתיקה דרך החיתאן המוסלמי והבר-מצווה היהודי וכלה בטקסים בהם נדרש נער המתבגר לבצע פלאציו בגברים בטענה שהזרע הוא חלב-האם החדש. לכולם אסורה הכניסה לנשים, ובכולם המסר זהה: תשכח מאימא, זה אני אבא שילדתי אותך. זה גם מקור מיתוסים כמו סיפור הבריאה המקראי ויצירת חווה מצלע אדם. ומי יודע אם ההדגשה של ה-gluteus maximus בציור הזה אינה גם הד לתורות המין האינפנטיליות של הילד, המחליף בדימיונו את הנרתיקה והרחם בפי-הטבעת והמעיים.
עכשיו באה הרפואה לעזרת המיתוסים הללו: זה אני הרופא שבלעדיי לא הייתה אמך מביאה אותך לעולם; אני עם זריקות הפרגונל והזקיקים המתוגברים ואפילו תרומות הביצית והאם הפונדקאית; אני תיקנתי את שקלקלו הביולוגיה והאבולוציה. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן? לכי אל הדוקטור! ושיר ההלל הזה לניצחון הרפואה על האבולוציה הוא גם כוונת הבן המודה לאביו על שהכניסו בבריתו של היפוקראטס וחנך אותו אל מסדר המקצוע.
וכאן עלינו – סליחה עליי – לשוב אל הרופא העגמומי שמצא את עצמו בקיץ 1913 הולך מדי יום אל הפסל הכביר, משה של מיכלאנג'לו, שבכנסיית סאן פייטרו אין וינקולי ברומא לעמוד מולו שעות ארוכות כדי להבין את פשר הרושם העז שעשה עליו. ושמא נגזר עלינו, תהה פרויד בסיום מאמרו הנודע, למצוא ביצירה רק את הרהורי לבנו? טוב אני לא פרויד ואיני רואה צורך בצניעות מוגזמת. אסיים רק בבקשה – פטרונית ולא תקינה-פוליטית אבל נרגשת ואוהבת מעומק הלב – מכל הפרינצסות שהוחילו עד בוש לנסיך על הסוס הלבן, העלולות בבוא היום למצוא גם את עצמן צובאות על פתחו של עושה הנפלאות החביב והיקר עד מאוד: למען השם, הקפיאו ביציות מבעוד מועד!
Commenti