בעקבות מזכרת נאמנה

"למזכרת נאמנה חזק ואמץ," כתב הרב לנער ואף הוסיף "בכבוד רב" לפני חתימתו ותוארו הרם אב"ד (אב בית הדין). זה היה ביום ז' באדר לפני כמעט יובל. ז' באדר חלף השנה והנה קרב ובא ז' באדר שני. כי על כן נזכרתי במסמך הישן הזה, מעוטר בחתימות האצולה הדתית של רחובות של אותם ימים, ובברכה זו בה בחר הרב לכבדני. עודי בוהה בראשי התיבות המאיימות גחש"א (גמילות חסד של אמת) בראש העמוד והנה הולך העכשיו ומתמוסס, שלא כדרכו, אל המחר. ובהימוג שמש הצהריים כאן במושב שב ומבליח בעוז אור נורות הלהט הצהובות של אותם ימים, בערב החגיגי שהתקיים ב"בית האיכר" שליד בית הכנסת "שונה הלכות" ברחוב הרצל ברחובות. שוב מתרומם עול-ימים קטן-קומה על בהונותיו מול שולחן הנכבדים היושבים בעברו השני, ידו נבלעת בחמימות כפותיהם האיתנות זו אחר זו, חיוך מול חיוך, הרכנת ראש נבוכה בפני הדרת שיבה, ונשיקה ממתינה לאימא היושבת בקהל. כן אני זוכר, הרב, מה אמר לי כבודו באותו ערב ואני רק בר-מצווה ומעט, ומודה לו מאוד. הנה, עד היום אני מדבר אליו בגוף שלישי.

זיכרונות ילדותי לא כעוגיות מדלן הם לטבול בכוס התה שלכם. משולים הם לנזיד פרסי מעדשים שלא נבררו כראוי, על כן היזהרו שלא לשבור שן מאבן קטנה שתתגלגל ביניהן כפעם בפעם. ושמא מפרום טריפוליטאי הוא, מפתה לטעום מהמילוי הדשן אבל נושך פתאום בצריבת חציל לוהט או בהתפצחות גרגר פלפל לא-גרוס? ולשווא תחפשו היגיון קולינרי בהגשת מנות ממסעדת הפועלים על אותו שולחן יחד עם קוגל מתקתק של דברי תורה בסעודה שלישית ובורשט שמאלני חמוץ במזנון הסגל האקדמי. יָה רִבּוֹן עָלַם וְעַלְמַיָּא, אומר הפיוט הנודע, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא, ואין כמו מילותיו הארמיות לצד "דרור יקרא" התימני המצהיל, אבל השיכנוז יוסיף לניגון יבבת כיסופים ארוכה: אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ – אוֹוֹוֹי טַאטֶע זיסֶע (אבא מותק) מֶלֶךְ! כי כהנה וכהנה עברו עליי שנות ילדותי ברחובות. הנה קריית קרעטשניף, שם הייתה אימא עוזרת-בית בבית האדמו"ר, ובסמוך בית הוריי ברחוב מרגולין השוקק שנחלק בין תימנים לבין ניצולי שואה מהונגריה ורומניה, ורק מרחק הליכה בינם לבין הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ומכון וייצמן למדע בצפון העיר, מהם פרסמתי את כתביי הראשונים, עוררתי חמת נכבדים אף גידלתי ורוממתי תלמידים. אז כמאמר הפרסים: בְּכָבוֹד!(במלעיל), ברוכים הבאים במנהרת הזמן, אל הימים בהם הסעיר צמד הגיבורים דאג וטוני את דמיונם של ילדי עיר המדע וההדרים.

*

יום ז' באדר נקבע במסורת כיום לידתו ופטירתו של משה. מדבריו בספר דברים בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הסיקו חז"ל כי זה היה מספר שנותיו בדיוק, כלומר שנפטר ביום בו נולד. במדינת ישראל נקבע היום הזה כ"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע" כמסופר על קבורת משה בהור-ההר. כך הושכחו ההולדה והלידה מפני המוות והקבורה, וכך מעורר יום זה בימינו רק אסוציאציות של אבל ואבדן. "פנים רבות למוות" קרא ויליאם גולדינג לפרק המצמית ביותר ב"בעל זבוב." ועל המוות לצורותיו דובר הרבה באותו ערב בו נקראתי אל שולחן המכובדים.

הרב זבולון גרַז ז"ל היה אב בית הדין הרבני ברחובות. האשכנזים עושים בכינוי "גאון" שימוש פחות פזרני מאשר הספרדים, אבל לרב גרז הוא הוצמד לא אחת, ואפילו הכינוי המבודח הגר"ז (הגאון ר' זבולון) גרַז. הוא חתום כמעט אחרון על הפרס שקיבלתי בתחרות חיבורים של תלמידי בתי-ספר על משה רבנו, שהייתה מתקיימת מדי שנה לקראת ז' באדר בחסות ה"חברה קדישא." את הפרס תרמה משפחת דניאלי המיתולוגית, שגם אחד מבניה, לוחם ה"הגנה" עמוס, נפל בתל א-ריש וגופתו לא נמצאה. התחרות פורסמה גם בבית-הספר "תחכמוני" בו למדתי אז בכיתה ח'. עודדו גם אותי להגיש, אז כתבתי סיפור קצרצר בן עמוד אחד. מחנך הכיתה, יהודה גל, שתיעב אותי, העיף עין זועמת בחיבור, ועין מאיימת במחברו, אבל שלח אותו אל מזכירת בית הספר להדפסה ומשם לתחרות. האם חשד כבר אז כי זו אמירה של אפיקורס מתהווה, שיכתוב בבוא היום ספר בהשראת "משה האיש ואמונת הייחוד" של פרויד?

סיפור הבוסר, גדוש מליצות וביטחון עצמי, התרברבות מדעית, הלצה תפלה וכמה שגיאות כתיב ודפוס, זכה בפרס הראשון. בפרס השני זכתה נערה מכיתה ז' ב"תחכמוני" שהייתי כרוך אחריה בסתר. מי היה השלישי? כאן תש כוח הזכירה. הזוכים הוזמנו להקריא את חיבוריהם לצד שולחן המכובדים בטקס ז' באדר שנערך ב"בית האיכר" ברחובות. לצד הגר"ז גרַז חתומים על תעודת הפרס גם הרב הראשי לרחובות דאז שלמה קוק, ראש המועצה הדתית הרב שמחה ירושלמי, ויושב-ראש ה"חברה קדישא" הרב אברהם בלומברג. חלקם מוסיפים איחולים בעברית וארמית שובות-לב. מעליהם התווספה באיחור חתימת ראש העיר דאז, שמואל רכטמן, שכמנהג אנשי ציבור התנצל באותו ערב על שייאלץ להקדים לעזוב. כולם כבר שוכני עפר.

*

מי יכול היה לדעת כי יחלפו רק כמה חודשים והראשון להילקח יהיה דווקא הצעיר שבחבורת נשואי-הפנים? הרב שלמה זלמן הכהן קוק היה איש כריזמטי ונערץ על תושבי רחובות. בימי בחרותו הצטיין כלוחם ומפקד בשורות ה"הגנה" וצה"ל ואחר כך שימש ברבנות בשווייץ ובאנגליה. "בעזרת אלֹקנו וצורנו אבינו יהי שלום בארצנו," מאחלת ברכתו בכתב-יד בוטח, "ותזכה לשלמות בתורה ובמצוות לשמחת לב הוריך ומוריך."

הימים ימי חוסן ושפע, ארבע שנים אחרי ניצחון שנראה לעולם כולו כחיזיון שמעל לטבע. ישראל שילשה את שטחה והיא עתה גדולה כפי שלא הייתה מעולם, ממיצרי טיראן בים סוף עד קוניטרה בואכה דמשק, ולמעלה ממיליון ערבים נטולי לאומיות עברו לחיות תחת שלטונה במורא ובהכנעה. כשנה קודם אותו ערב חגגו לי הנחת תפילין ראשונה ליד הכותל. אחד מדודיי שבא מהמילואים לקח אותי קודם אל העיר העתיקה לקנות לי חולצה חדשה. זוכר אני את אות ששת הימים על מדי הדוד ואת המוכר הערבי, שמדד את האדון הצעיר תוך פיזור דברי חונף, אומר "הלוואי שתישארו כאן תמיד." הטרור טרם הרים ראשו ואיש לא שיער את עומק הבולען הענק שהיה הולך ונפער מתחת לסלעי השאננות. באותם ימים היה השם הנודע לתהילה קוק מזוהה עם "אתחלתא דגאולה" ואזהרות תקיפות נגד כל "מסירת חלקי מולדת לאויב." וחרף כל אלה, הנה מתנוסס "יהי שלום בארצנו" בראש איחולי הרב הראשי לרחובות.

הוא דמה מאוד לדוד-רבא המיתולוגי שלו, הראי"ה (ר' אברהם יצחק הכהן) קוק, ועד היום נותר דמיון זה בקלסתרי הרבנים לשושלת קוק לדורותיה. בעיניים העמוקות נמזגו תוגה ורוך עם אש קנאות בלתי-מתפשרת. הוא הפליא לנאום ולכתוב, דיבר אנגלית, גרמנית, צרפתית וערבית, היטיב לרקוד ולעתים שלח ידו גם בשירה. על כל אלה התווסף קול ערב, ולא אחת היה שליח-ציבור בבית-הכנסת העתיק "אוהל שרה" שבמעלה רחוב בנימין, וגם עולה לשאת כפיים ב"ברכת הכוהנים" אפופת-ההוד. יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, היה קולו מאמיר מעל קולות הדמויות עטויות הטלית המתנועעות אנה ואנה על הבמה בעוד הקהל מאהיל על פניו, וגם הילד הכופר שהציץ בחיזיון האסור חש מבורך. פעם בתום שחרית לשבת, בעודנו יורדים במדרגות האבן הירושלמית של "אוהל שרה," פנה אל אבי, שבלט בעורו הכהה בין המתפללים האשכנזים, ושאל בגוף שלישי: "מהיכן אדוני?" "אדוני עלה מטהראן עם הג'וינט?" דממה השתררה מסביב ואבא, נפעם מהכבוד הלא-צפוי, ענה בעיניים מושפלות כתלמיד ביישן. כשהעביר הרב את שני בניו מ"תלמוד תורה" החשוך אל החינוך הממלכתי-דתי, מיהר "תחכמוני" לפתוח שתי כיתות "תורניות," לאמור בנים בלבד, לכבוד שני התלמידים החדשים. ידידות מבוישת החלה להירקם ביני לבין אורי יפה-התואר שלמד שתי כיתות מתחתיי.

הכל נקטע באכזריות נוראה בחורף אותה שנה, נר רביעי של חנוכה. הרב, רק בן ארבעים ושתים, בשובו מירושלים עם תפילין שקנה לבנו בר-המצווה, נהרג בתאונת דרכים יחד עם אשתו, חוקרת החסידות יהודית קוק. אתם נספו קרוב משפחה נוסף ושני ילדיהם הקטנים, מנחם-דן ונחמן-נתן.

העיר התאבנה מהלם. רק ארבע שנים קודם לכן מת בדמי ימיו הרב הראשי הקודם אהרון אלימלך בר-שאול, שנודע כהוגה-דעות בולט. אותו בוקר נכנעתי לסקרנות ועברתי ליד הבית ברחוב י.ל. פרץ מול גן המגנים. אנשים כבר התקהלו בחצר. מכונית עצרה ומתוכה יצאו שני חבריי מבית-הספר, כיום הרבנים אוריאל ובן-ציון קוק, עם אביהם. הבטתי שוב בתדהמה במת-החי. טעיתי, זה היה אחיו הצעיר שדמה לו מאוד. האיש הניח ידיו על כתפי אחייניו הדוממים ופנה אתם אל הבית. על הפנים הייתה ארשת שגרמה לי לעצירת נשימה. אש חגיגית – ממש כך – בערה בהן, ונחישות שרק מי שלמד בחינוך הדתי היה יכול לקרוא בה את הרעיון עליו חינך גם אותנו המורה יהודה, כשלימד את דברי משה אחרי מות שני בני אחיו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. האין הקדוש ברוך-הוא מעמיד דווקא את קרוביו הצדיקים בניסיונות הקשים ביותר? אין ספק שכך אמר אותו בוקר גם הרב שמחה קוק, שהתמנה במקום אחיו למשרת הרב הראשי של רחובות.

*

בהגיעי לבר-מצווה קראתי עוד טקסט לפני קהל גדול. אבל אז לא היו המילים שלי, אף לא המנגינה. בית-הכנסת על שם הרי"ף של יוצאי מרוקו, ברחוב הסמוך לביתנו, היה חביב על אבא, שבדרך-כלל העדיף בתי-כנסת אשכנזיים. רק מעטים זוכרים כיום את שליח-הציבור של הרי"ף באותם ימים, ציון בן-שושן ז"ל, חנווני קטן וצנום שמסיבה לא ברורה היה תמיד סר וזעף. הרבה קולות ערֵבים שמעתי בימי חיי בארצות רבות, אבל אין זמר, חי או מת, שהתקרב ליפי ועוצמת קולו של האיש המריר הזה, שמעולם לא יצא שמעו אל מחוץ לכותלי אותו בית תפילה.

אבל בשבת זו באו אל הרי"ף גם המוני אורחים לשמוע את בנו של המורה לוי עולה לתורה, ומן הסתם תמהו למה הוא קורא דווקא בטעמי אשכנז. זו הייתה בעצם ההעדפה שלי. דומני שכל מי ששמע את ניגון הטעמים האשכנזי-ישראלי של ההפטרות, השונה מזה של פרשת השבוע, יסכים שזו מלודיה שובת-לב. ומי שהתנדב ללמד אותי את הקריאה היה מורה שאפשר היה רק לחלום עליו: חברי לכיתה איסר, נכדו של הרב צבי יהודה מלצר, אב"ד רחובות הקודם ומייסד ישיבת הדרום, ונינו של הרא"ז, ר' איסר זלמן מלצר, שעל שמו קרוי הרחוב בו גרו צאצאיו.

רק הצצתי בהפטרה לשבת בה חל יום הולדתי – הושע ב' – וחלחלה אחזה בי. תגידו השתגעתם? מלמלתי בייאוש, זה ממש פורנוגרפיה (ב-פ' רפויה כי הכרתי את המילה רק מהספרים), אני לא קורא את זה בציבור! אתה תקרא ועוד איך, שאג איסר. מי אתה יא כופר שתעיז לקרוא פורנוגרפיה (כנ"ל) לדברי אלוקים חיים? שב פה עכשיו, תקשיב טוב ותקרא אחריי: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי.

פסוק אחרי פסוק למדתי, מתאהב במנגינה ומקלל חרש את מחבר המילים. חברי אף עמד על כך שכיאה לספרדי אבטא נכון את האותיות הגרוניות, כמו במילה עֲרֻמָּה. הוי אל רחום וחנון ב-ח' גרונית מאוד, עשה נא בבוא יום העלייה לתורה שאיש לא יבין את דברי הנביא הזה, שבמצוותך לקח אשת זנונים, ואין ספק שקצת נדפק לו מזה המוח.

לתפילת השבת בהרי"ף באו כנהוג כל תלמידי הכיתה. אתם בא גם המחנך יהודה גל עם בנו בנימין. גם מרחק השנים המפייס אינו מקל במציאת מילים הולמות לחיזיון זה של בְּרָא כַּרעֵיה דְאָבוּה (הבן רגל אביו). לאב הייתה גם סמיכה לרבנות לצד תואר במתמטיקה, וידע מפליא בכל שבילי הארץ. בטיולי הכיתה ידע לצטט מול כל הר ונחל פסוק מתאים מהתנ"ך או סוגיה רלוונטית מהגמרא. איש מלומד וחכם היה המורה יהודה, בעיקר חכם להרע. לפלא היה בעיניי איך דווקא תלמידים שנהנה להשפיל עד עפר היו כרוכים אחריו גם כשבגרו. אחד מהם, רווק בודד ועזוב אחרי גיל העמידה, עוד היה בא מירושלים ללמוד אתו דף גמרא בזקנותו. אבל הבן, בֶּני גל, היה משהו שלא מעלמא הדין, פרי-הילולי ישיבות "נתיב מאיר" ו"הר עציון," האיטון והאוקספורד של אצולת הציונות הדתית. עד היום זוכרים רבים את ריקודיו האקסטאטיים בהקפות שמחת-תורה וב"בני עקיבא." עודו תלמיד תיכון וכבר כתב מאמרים על תורה ואמונה בהם התפלמס עם עקיבא ארנסט סימון ונחמה ליבוביץ. כשקיבל צו גיוס כתב לצה"ל וביקש לקבלו מחדש עם תאריך עברי. לשכת הגיוס נענתה לו בצו מיוחד. דבקותו בדת הייתה טוטאלית עד להבעית. בתפילת שחרית, צועק בקולו היפה את "שמע ישראל," היה מאריך ב"אחד" כמו בסיפור האימים על רבי עקיבא, ובהדגשת ה-ד' המכריזה על קידוש השם באחת מארבע מיתות בית-דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ובתפילת שמונה-עשרה היו עיניו הגדולות כעיני אביו פעורות כלפי מעלה בערגת התמסרות כה עזה, ארוטית ממש, עד שהייתי מסיר מבטי במבוכה. לעתים דימיתי כי ברגעים אלה הוא פשוט מגיש את צווארו הנערי לשחיטה.

אבל עכשיו הייתי אני הסולן וכולם הקשיבו בדומיה חגיגית. תָו אל תָו, פסוק אחר פסוק, צלחתי את מסכת ניבולי-הפה של הנביא הקדמון, חולצה וטלית דבוקות לעורי מזיעה. והנה מגיע הסיום עם פסוק הפיוס המפורסם, ואני מאמץ קולי בקרשצ'נדו הראוי: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת אַ-דו-ֹנָ---י!

ברד כדורי נוגט פיסטוק פרסי לבן עם סוכריות הדבש הכתומות של "עלית" ניתך מלמעלה, לקול צווחת ה"קולולו" הקמאית מעזרת הנשים ששוחררו חרצובותיה בתום ההאזנה. ילדים מצחקקים הסתערו על הבמה בשקיקה לאסוף את הממתקים. שולחן ארוך המתין למזומנים בחדר הכניסה, עמוס סיגרים ממולאים חריפים במיטב חיך המאגרב לצד שמאלץ המטיאס הגליצאי. "שמחה לארצך וששון לעירך" נשא בֶּני גל את קולו בניגון ההוא של קרליבך, "וצמיחת קרן לדוד עבדך" נענה איסר מלצר, "ועריכת נר לבן ישי משיחך" הקיפה השירה את הקהל. המחנך יחיאל שוקרון ז"ל, שלמד בז'נבה אצל פיאז'ה, נשא דרשה: יהי רצון שחתן הבר-מצוה יזכה להיות כשמו אב השלום. אדון בן-שושן חייך ונשק לי ואני החזרתי לו שתיים בביישנות סמוקת-תנוכים. בפעם הראשונה ראיתי גם על פני המורה יהודה משהו שניתן היה לדמיין בו חיבה. מזל טוב, חייכו הוא ובנו ולחצו את ידי. ברוכים תהיו, לאטתי כמנהג, בוהה בכפור התכלת במבטו של האב ואזמרגד המאניה היוקדת בעיני בנו, אשר ככל הזכור לי זו הייתה הפעם האחת לפני אחרונה שראיתיו.

*

חלפו שנתיים והגיע יום הכיפורים. גם הפעם בחר אבא ללכת אל בית-הכנסת הרי"ף. אל בן-שושן הצטרף מר מלול הדור-הקומה והפליא בנגינת ה"קדיש" המרטיטה שיוחדה ליום זה, חוזרת ונשנית בין התפילות, בעוד הגבאי פדידה הזקן גוער בקהל שלא התאפק מלהצטרף בכל פעם אל הניגון. שעת הצהריים הגיעה. חמיצות הבל-פיות הצמים החלה גוברת על ריחות האפטר-שייב שגם ביום הזה לא יתאפקו טרזנים בנעלי שפיץ להזליף על גופם. רַחֲמָנָא אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיָא, קרא החזן. בְּדִיל וַיַעֲבוֹר! צעק הקהל כקבוצת אוהדי כדורגל. רַחֲמָנָא, הרים מלול קולו, אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאֵהֲרֹן כַּהֲנָא. בְּדִיל וַיַעֲבוֹר! שאגו הטרזנים להבהיר ליושב במרומים כי אף הם מצטרפים לבקשת הוריהם. רַחֲמָנָא אִידכַּר לָן קַנָּאוּתֵהּ דְּפִינְחָס קֵנָּאָה...

בתפילת המוסף חמקתי מבית-הכנסת אל הפרדסים במזרח העיר, שם אמצא כמה תפוזים להשיב את נפשי הכופרת ושדות לשוטט בהם עד תפילת נעילה. השמש נטתה לערוב והנה קולות מנוע נשמעים וגוברים מהכביש הסמוך. זה היה לא הגיוני לחלוטין. ניקיתי את פי משיירי הפרי. אחר כך נשמע גם משהו כמו מנוע משאית. כשהרחקתי בעבי הפרדסים אל קרבת כביש רחובות-רמלה ראיתי גם ג'יפים צבאיים ואז, בל-ייאמן, גם טנק. "מנהרת הזמן" החלה להיות מוקרנת בישראל בקיץ אותה שנה, אבל דאג פיליפס לא היה עכשיו לידי להרגיעני, כפי שהיה מרגיע את טוני הרגשן, ולנקוב בשם הפרק החדש הזה בדברי הימים. החזרתי את הכיפה אל ראשי ושבתי אל השכונה. מכוניות כבר שעטו ברחוב ובאחת מהן היה שכן מקפל בחיפזון את טליתו. בערב כבר נשמעו האזעקות. וכשהופיע על המרקע האיש הכל-יכול בעל העין האחת, שהייתה הפעם מושפלת, מתקשה לבלוע את רוקו ומדבר בשפל-קול כאילו אל עצמו, ידע אפילו הנער המתבודד כי דבר בעולמו לא ישוב להיות כפי שהיה.

וביום השלישי למלחמה נהרג בנימין גל בנו של המורה יהודה. עדיין למד בישיבת הסדר וכבר התנדב להיות שליח-ציבור לתפילת כיפור במוצב "מילאנו" מול התעלה, משם נסוגו אל בית נטוש באל-קנטרה. המצרים הקיפו אותם מבחוץ וקראו להם לצאת בתנאי שישאירו את הפצועים. הבריאים יצאו ונפלו בשבי. בֶּנִי העדיף להישאר עם הפצועים ואז נכנסו הצָרים והרגו את כולם. ההלוויה נערכה זמן רב לאחר השבעה, כשמצרים החזירה את גופות החללים. בֶּנִי זוהה בעזרת הציצית שנותרה על עצמותיו. סוף-סוף זכה מקדש-השם האקסטאטי להיות קורבן עולָה, חטָאת ושלָמִים כאחד. האב, פני גרניט כתמיד, לא הוציא הגה מפיו מלבד ה"קדיש" על הקבר. אבל הרב הראשי החדש של רחובות שבא לספוד בחצר ההורים הוקיע במילים קשות את הרואים בארץ ישראל בגד שאפשר לקרוע ולתת ממנו לאחרים. הוא ציטט ממכתב ברכה שכתב לו ההרוג לראש השנה תשל"ד, ממש לפני מותו. הקנאי בן השמונה-עשרה, פונה בגוף שלישי אל בן שושלת אהרון העתיקה, איחל לו "שיזכה במהרה להקריב בבית המקדש חֶלֵב ודם." "חֶלֵב ודם," נענה עתה הכהן בקול שהעביר צמרמורת בכל הנוכחים, "מקריבים אנו היום." המורה יהודה נותר עומד דומם. "כשעלה אליהו השמימה צעק אלישע: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו! היום אנחנו אומרים: בֶּנִי, בֶּנִי, רכב ישראל ופרשיו!" הצביע הרב שמחה קוק על הארון העטוף בדגל הלאום ופרץ בבכי.

*

צעיר מאוד היה אבא כשמת עליו באיראן אביו, מוֹלָא שַׁלַמוּ (שלמה) מֵדָדאוֹלְלָה, בן מולא עזרא בן מולא יעקב בן מולא יצחק... שושלת המולות ועושי-הנפלאות הידועה לי מגיעה שבע דורות אחורנית. איני יודע אם קיבל סמיכה לרבנות כמו יריבו המר בקהילת יהודי קרמאן, מולא משה, או שהיה גם הוא מין אוטודידקט. כשהייתה באה אישה עם עוף שחוט שנמצאה מחט בקיבתו לפני מולא משה, היה זה פוסל בצער את העוף, אבל מולא שלמה היה אומר: זרקי את הקורקבן ואכלי את העוף. כשגברו הסכסוכים בין המולות הלכו אנשי העיירה והשיאו את דבורה בת מולא משה לראובן בנו של מולא שלמה. השלימו שני הבתים וגם בית חדש קם לתפארת, כי אהב מאוד דודי ראובן את אשתו – היחיד בבני אמדדי שראה אושר בנישואיו. מולא שלמה העריץ את הרמב"ם, שתמונתו ותמונת משה מונטיפיורי היו תלויות בחדרו, ואולי בהשפעתו אהב לשוחח על ענייני אמונה עם מוסלמים ונוצרים, ולפי עדות שניים מדודיי אפילו ערך את חתונותיהם. את הצורה היהודית של שם משפחה זה, אַמדָדי (אלוהים עזרי), עברת אבי לימים לאליצור.

ילדה יפהפייה הייתה בקרמאן, מוֹלוּק-רחל, בת לא-אהובה לשרה בת גוֹלוֹק הנרגנת. אויבת-בנפש הייתה שרה-גוֹל למולא שלמה. הוא היה זה שהשיא את בעלה על פניה לאשה שנייה, אחרי שמולא משה סירב לתת יד למעשה הבזוי. כששמעה על המעשה הלכה אל בית-הכנסת של מולא שלמה ושברה באגרופיה את חלונותיו. אֵי חוֹדָא אֵ בּוֹזוֹרְג (הו אלוהים גדול), קראה בבכי, נושאת השמימה את ידיה זבות הדם, אתה הדן דין אישה נזרקת עם ילדיה לרחוב, אל תסור מראש האיש הזה! יהיה לבו מורתח תמיד! בן היה למולא, בנימין, נער יפה וטוב-מזג, מלומד ומנגן בכינור. הוא יצא לפייסה. אל תכעסי שרה-גול, אנחנו כמו מוֹרדֵשֵׁר (מטהרי מתים) שבעבור כסף יטהרו כל מת. מוֹרדֵשֵׁר ירחצו אותך, השיבה לו. בתוך שנה מת והוא כבן עשרים.

אז חמד לו קופידון לצון ושילח את חציו בין מוֹלוּק בהירת-העור לבין הצעיר בבני הרב, לוי. שידוך זה בין ילדי מונטגיו וקפולט לא הסתיים בהתאבדותו של זוג האוהבים אבל קיים את קללת מרקוצ'יו "מארה על שני בתיכם" במלואה. איש טוב היה סבי, שמת בהיותי בן ששה חודשים, ואהב מאוד את כלתו. אשתו, ביבי (סבתא) טָהֵר, הייתה אומרת לה: מאז באת אל ביתנו חדל לשכב עמי. אבל ככל בני משפחתו היה מהיר-חֵמה. הוא היה צועק על בנו כשלא נהג יפה באשתו, כשסירב להחזיק בתינוקת שנולדה לו, כשיצא עם חבריו לטייל ביום בו מתה, וכשרצה שהאם השבורה תעשה הפלה כשנודע לו כי הרתה שנית. כך באתי לעולם. מהמעט שידעתי על המריבות הללו בין המולא לבין בן-זקוניו, נקל היה להבין אילו צלקות זרע האובדן ההוא בנפש הבן, שרק המאירו עם השנים.

היינו יחד בחצר כשבישר הרדיו על התאונה בה נספתה משפחת הרב קוק. ראיתי אותו מכה פתאום בשתי ידיו על רגליו מעוצמת הזעזוע. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ (ירמיהו ל"א 18). ורק כיום, בכתבי סיפור זה, עולה על דעתי כי מות הרב הגדול שגם שמו היה שלמה קשור לעובדה שכמה חודשים מאוחר יותר התמוטט אבי כליל, נכנע למחשבות רדיפה ולדיכאון. לאטו התאושש כעבור כמה שנים, אבל יחסו אל אימא התדרדר עד שהביא אותם אל בית הדין הרבני. שם היה הרב שמחה קוק, שהתמנה תחת אחיו, מפשר בינם, מפייס, נוזף ומורה. כילד זנוח נעשה אבא כרוך אחרי הדיין, שככל הנראה גם השיב לו אהבה.

הנערה מ"תחכמוני" שאהבתי נישאה ועברה לגור בגולן. גם אני גדלתי והייתי לאיש, ככל שהסכימו התימנים ברחוב מרגולין לומר כך על בנה הבכור של רחל אל-פרסייה, החי שנים רבות לבדו לא הרחק מהוריו ("מַנחוּס" כדברי מרת גומאדה לחמותה שַמעה בת יוסף), כרוך אחרי אחייניו הפעוטים, אך בלתי-מזיק בעליל, ופה ושם גם מופיע בטלוויזיה או בעיתון ועל כן שפר גורלו משני השוטים הידועים של הרחוב. הילד נעשה מלומד, אפילו דוקטור, אך גם עורו כהה ואף מדיף ניחוח חילבה בשבתות, וכבר למד לקבל באהבה את עקיצות הזקנים במכולת של זרוק, הטריפוליטאי המשכיל שדיבר כמה שפות.

חלפו השנים ואבי, סגור ומתבודד בחדרו, נפטר פתאום בשנתו בשבת שחל בראש חודש. הוא צדיק שנמחלו לו כל עוונותיו, אמרו שני השכנים התימנים שנכנסו להוריד את הגופה מהמיטה אל הרצפה. לווייתו הייתה אחר חצות. תהלוכה רגלית ארוכה יצאה בלילה מרחוב מרגולין אל בית העלמין של רחובות השוכן ליד הרחוב. ליד הקבר ביקשו אחיי שאספוד לו. אבל שליח ה"חברה קדישא" הורה לי להמתין והכריז כי כבוד הרב הראשי לרחובות הרב שמחה קוק יישא דברים. ואכן מחשכת הלילה הגיחה מצד מזרח הדמות הנישאה וקרבה אל המיקרופון שתחת אלומת הזרקור. רחש תדהמה עבר בקהל. הרב עקף ברגל את בית העלמין דרך הפרדסים כדי להגיע קרוב ככל המותר לכהן האסור בקרבה אל המתים, ונשא דברים לזכר האיש שכל כך אהב לשמוע אותו. עכשיו נקרא הבן לדבר. בקול חנוק השוויתי את אבא לר' אליעזר בן הורקנוס, ולא ארחיב, ובזווית עיני ראיתי כי הרב נשאר להקשיב.

ואימא, שכבר בגיל תשע-עשרה שכלה תינוקת, מעולם לא סלחה לקדוש ברוך-הוא על שרק ארבעה ילדים הצליחה להביא מאז בין כל ההפלות שעברה. נולדתי לה והיא עוד שבורה מצער על מות התינוקת היפה בת השנה. אל תניקי אותו, יעצו לה השכנות בקרמאן, כי החלב שלך עדיין חמוץ מצער. תני לו חלב מנשים אחרות עד שיפוג צערך. היא חיזרה על פתחי השכנים. לימים הכחישה, אבל לי סיפרה כי אחת מן הארבע שנעתרו להניקני הייתה מוסלמית. עלינו ארצה בהיותי כבן שנתיים. מספרי תעודות הזהות שלי ושלה עוקבים ובשתיהן נרשם אותו תאריך לידה בהפרש של עשרים שנה. כבן בכור שני נעשיתי האחראי על בריאותה. עודי נער והיא חזרה דומעת מרופא השיניים. הגשר שהרכיב לה היה בבירור לא מתאים. הלכתי אתה אליו וביקשתי ממנו להרכיב לה גשר חדש. "זה גם לא אסתטי," הרהבתי עוז לדבר, "וגם לא פונקציונלי." האיש פלט גידוף-עריות ברוסית וקבע לה תור חדש. "ילדי אהיה כפרתו," אמרה אמא לדודתי, "דיבר אל המנוול בשפת הדוקטורים עד שפניו השחירו ועכשיו יש לי שיניים חדשות." גם בעשור חייה האחרון, שהיה גם היפה בחייה, הייתי מסיע אותה למרפאות ברחבי הארץ. נהג שימשתי לה גם אל חנויות האופנה של סוחרי הבגדים ברחוב יפו, שביניהם היה מודיע כרסתן עובר מדי פעם ולוחש בפרסית על בדיקת מס-הכנסה ממשמשת ובאה, ומשם חזרה אל חנות הבגדים ברחוב מרגולין. ופעם הסעתי אותה עד ג'בל הרון בירדן, להתפלל על קבר אהרון הכהן. העלייה להר לא צלחה ואימא התפללה לכיוון הקבר מגבעה סמוכה. היא לא ויתרה ונסעה לשם פעמיים נוספות בחברת מתפללי בית-הכנסת על שם יצחק רבין עד שזכתה להגיע אל הציון ולהתפלל שם למציאת זיווג לבנה. את ההלצות שמספרים בני אותה חבורה אקדמאית על הנסיעה ההיא אני שומע עד היום. גם הנכדים שנולדו לה בשפע משלושת אחיי לא סיפקו אותה. הבית שקק חיים משתי משפחות יתומות מאב, פרסית ואשכנזית, שהתאחדו תחת כנפיה עם שפע חיות ועופות, ופועלים זרים וערבים שהיו סועדים אתנו על אותו שולחן.

עד לאותו לפנות-בוקר בו נקראתי אל חדר המיון ב"קפלן." דמם מוחי קטלני הפיל אותה והיא בת שבעים ושלוש. אחות מיהרה לכסות אותה ופקדה עליי להתרחק אבל דממה למראה פניי. מכונת ההנשמה בישרה במונוטוניות חסרת-לב את הקץ המתקרב. נשקתי ללחי החמה. "מָמָא, מָמָא, מוׄ בּוׄצ'וׄת אַבשָלֵמוׄ הׅין," מלמלתי בקרמאנית הולכת ונכחדת מרגע לרגע. האחות קפאה במקומה. אמא, הוספתי בלב, לקחתי אותך אל כל המרפאות, פנימית ואורתופדית ועור ושיניים ומה לא, שמרתי עלייך מפרופסורים נוכלים וזכית במיטב הרפואה הישראלית. עכשיו כשכבר אינך פטור אני מלהיות לידך במותך.

מישהו עמד מאחוריי. בן זקוניה, חובש ואיש הביטחון של רשת בתי-החולים "אסותא," התגורר אתה באותם ימים עם משפחתו. הוא הביט במוניטור במבט אטום. ידענו כי אפסה תקווה. ואז – זר לא יבין זאת – יצאנו לטיול בשדה הפתוח של גבעת ברנר מול חדר המיון. איני זוכר מילה ממה שאמרנו זה לזה, רק את השיחים שהחלו לפרוח מחדש אחרי שריפה שהייתה בשדה ואת קן הנמלים הענק עליו רכנו הבכור והצעיר, כמו היו משוטטים שוב יחד בפרדסי רחובות.

בשעותיה האחרונות צלצלו מבית-החולים לשאול אם נסכים לתרום את אבריה להשתלה. זמן לא רב קודם פרסמתי במעריב מאמר בשם "אוהבי הרימות" על חרפת השתלת האיברים בישראל. מקרה אחר מקרה התפרסמו בעיתונים על ישראלים שנפטרו בהמתנה להשתלה בעוד רב ערל-לב אוסר על משפחת הנפטר לתרום את אבריו. עכשיו הייתי אני במצב זה. ידעתי היטב מה הייתה אומרת אימא אילו נשאלה, אבל דרושה הייתה הסכמת כל בניה. אני ובן-הזקונים הסכמנו, אבל שלמה ובנימין שומרי המצוות התנגדו. בניסיון לשכנעם פניתי אל הרב קוק וביקשתי את תמיכתו. הוא הביע אהדה לבקשתי אבל סירב לצאת נגד הקביעה ההלכתית הישנה שרק הפסקת פעימות הלב נחשבת למוות. לא זכתה אמא לתת חיים במותה כפי שפיזרה לכל עבר בחייה. אבל לא נטרתי לרב. התרגשנו לראותו בא לשבעה לשאת דברים לזכרה.

על קברה חרותות מילותיה של זו שהתגוררה לפנים ברחובות לא הרחק ממנה, ושמה כשמה:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן רָחֵל אֵם הָאֵם.

*

פתחת בפניי מחדש עולם שחשבתי שאני כבר מכיר ושהוא יכול רק לשעמם אותי, אמר החבר הסופר מדגניה. אני מת על הקול הטוב שלו. הוא צעיר ממני בכעשור אבל בשנים האחרונות נעשה לי כמעין מטפל. ויימח שמו איך שהוא יודע לכתוב, וגם לקטול. אילו חלילה היה נעשה מבקר, היינו כבר כולנו פגרים מתים עד הצהריים, כי במאמריו הראשונים כבר הספיק לשחוט כמה סופרים, כולל עמוס עוז האהוב שהלווייתו נערכה במקרה ביום בו דיברנו. אז אני מקשיב לו ביראת-כבוד. איך כולם בסוף נופלים שדודים אצלך, הוא מגחך. מפליא כל הסקנדל התיאולוגי הזה אצל המאמינים. גם ב"השיבה הביתה" כתבתי שראשון נהרג הרב. הם יעדיפו את שלטון השטן על פני עולם ללא אלוהים. אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע (איוב ט' 24).

זיכרון נוסף עלה בי. סיפרתי לו על הרב בלומברג, יו"ר ה"חברה קדישא" ברחובות שהיה המנחה של אותו ערב ב"בית האיכר." הוא פתח את האירוע בציטוט חז"ל (סנהדרין מ"ה 1) שהנדון למוות צריך להיות מושלך אל מותו מגובה של שלוש קומות, בנימוק המלבב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – ברוֹר לו מיתה יפה" (סנהדרין מ"ה 1). אני זוכר איך מכיסאי בקהל ליד אימא, לפני שיקראו לי אל הבמה, חשתי את מעיי מתהפכים. ראית פעם מוות אסתטי שכזה?

אתה רואה, אמר החבר, אל תהיה עדין. הם כבר מתו אז אל תרחם עליהם. כשאתה כותב תכתוב כאילו אתה לא רואה אף אחד ממטר. תציף עם כל מה שיוצא לך. בטוח שהחשיבה שלך על היהדות התקדמה מאז "לפני ולפנים" אז תוסיף לסיפור גם פרקי הגות, מה אכפת לך מה יגידו הסופרים. יש שם עומקים שאפילו אתה עוד לא מכיר. וגם החיים שלך זה לא כל הסיפור. סע יותר רחוק במנהרת הזמן.

כולה רציתי לכתוב משהו קטן עד ז' באדר.

אדר-ב', אמר הסופר. זו שנה מעוברת, אל תתעצל.

*

לידה ומוות נכרכו יחד עוד מעיבורו ברחם ובין קני הגומא. עולל שמתנכלים להמיתו יגדל בבית מבקש נפשו. על-פני הנהר בו אמור היה להיות מוטבע, שט תינוק היישר אל ארמונו של רוצח תינוקות, שם ייעשה לאיש וממנו יצא להושיע את עמו. אגדות רבות בעולם הציגו וריאציות על פתיחה עוצרת-נשימה זו. המלך לאיוס יצווה להרוג את אדיפוס הפעוט לבל יגשים את האסון שניבאו החוזים, והורדוס ישלח את חייליו להמית כל תינוק כדי למנוע את לידת ישוע. אבל כדי להבין מיהו האב שיופיע בהמשך הסאגה הזאת יש ללכת אל אחת מעבודותיו השרלטניות ביותר של פרויד – וגם מהגאוניות שבהן – על טירוף הנרדפוּת.

חולי זה, בשיאה של קריירה מטאורית, פקד את נשיא בית-המשפט העליון של חבל סאכסוניה. פרויד לא פגש מעולם את ד"ר דניאל פאול שרבר, ורק קרא את הספר שכתב המשפטן הצעיר מבית-החולים לחולי-נפש. דעו כי לא משוגע אני, בישר כבוד השופט לעולם, אלא שליח האל העומד להפוך לאישה, ממנה יוליד האל אנושות חדשה. פרסאוס הווינאי, צולל עוד ועוד במחשכי הלא-מודע, קם עתה להציב את מגן-הראי שלו בפני הגורגונה העתיקה הקרויה פראנויה. הוא הבחין כי האל ההפכפך שרדף את שרבר בהזיותיו ההיפוכונדריות – פעם מצמק וצורב את אבריו ופעם שב ומצמיח אותם, ומתעניין יותר בפגרים מאשר באנשים חיים – דומה לד"ר מוריץ שרבר האב, רופא שפיתח שיטות "חינוכיות" להתעללות בתינוקות וילדים, ובדיעבד אחד ממבשרי הנאציזם. נידרלאנד, פסיכיאטר אמריקני שלמד את כתבי האב, הראה כי הזיות הרס הגוף שפקדו את הבן השופט באמצע חייו דומות עד חזרה מילולית ממש ל"טיפולים" שעבר כפעוט בידיו אביו. הן רבים האבות המתגדלים במותם יותר מאשר בחייהם, ואבות רודפניים על אחת כמה וכמה.

מי היה אבי משה ומי אלוהיו?

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

מיד אחרי מות האב-המאמץ הרוצח, הרחק במולדת, הגיח אב יקומי מלהבות הסנה במדבר. הדמיון בין השניים ברור. זעמו של האל על הנביא ניתך כבר במפגש הראשון הזה. הוא גוער בו, מניס אותו מפני המטה שהפך לנחש, וכ"מופת" נוסף מכה את ידו בצרעת בטרם יואיל ברוב חסדו לרפאה. בפגישה השנייה ירצה, ככה פתאום ובלי הסבר, להרוג אותו, ממש כמו המלך שביקש בפרק הקודם את נפשו. "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" תאמר אשתו המדיינית, פתיחה נבואית לארבעים שנות טרור אלוהי ומהלומות שיונחתו עליו ועל ובני משפחתו. באותה פתאומיות חסרת-פשר הומתו שני בני אחיו: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. כי כמידת הקרבה אל האל, כן מידת רצחנותו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. וגם האחות לא תינקה: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה... אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ. הֲלֹא תִכָּלֵם!

גם בשערי הארץ המובטחת יישמע קולו: וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. וכי לא אמר לו כבר במדבר וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה? המלך הצורר מת במצרים, בנו טבע בים סוף, אבל בלב האסופי שגדל בחצרם הלך האב ההפכפך והתעצם, עד מפתן הארץ אליה הוביל. שם, במחבוא, כמו בלידתו, נטל את חייו. בנשיקה.

*

"אבל לא תמיד," כתב יהודה ליבס, "האל מסתפק במיתת נשיקה,"

לעתים הוא מתאווה שמיתת הצדיק תהיה דווקא בייסורים, שהרי בכך יש ביטוי שלם יותר של מסירות ואהבה, ואולי היא גם מתאימה יותר לטבע המיניות האלוהית. [...] בכוונות האר"י ובספר הזוהר נשמת הצדיק שיוצא בדרך זו אל אלוהיה מקיימת משימה חשובה בחיי המין של האלוהות: הנשמה היא "מים נוקבין," הזרע שמעלה הנקבה לעומת זרעו של הזכר, ושמאפשר את הזיווג בין הקב"ה לבין השכינה. תיאור פיזיולוגי זה מתאים דווקא לדרך המחשבה הקבלית של ימי הביניים, אבל גם בדברי חז"ל אנו מוצאים הד עז לתפקיד שממלא מות הצדיק בחיים הארוטיים של האל, כוונתי לדברי הספד שנישא אחרי מותו של אחד החכמים: "קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח עליהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק" (מועד קטן כ"ה 2). וכמדומני שראיתי גם שהיו שפירשו את עצם המושג "קידוש השם" מלשון קידושי אישה ("אהבת האל וקנאתו" ע' 35-6)."

עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, אומר שיר השירים, ולפסוק יפהפה זה נתנו חז"ל (שיר השירים רבה א' 22) פירוש מבעית: על כן עַל מוֹת אהבוך. זו כותרת ספרו של שמחה גולדין מאוניברסיטת תל-אביב על מעשי "קידוש השם" בפרעות תתנ"ו. זה, בפשטות, שיר הלל להתאבדויות ההמוניות של יהודי אשכנז, כולל שחיטת ילדים בידי אימהותיהם, כדי להימנע מהמרת-הדת שרצו הנוצרים לכפות עליהם. כדי להימנע מהסתירה בין קידוש השם ל"לא תרצח," היה רב שהציע ליהודי לשרוף את ביתו על יושביו. לא זו בלבד שגולדין מכנה מעשים אלה "דרך מפוארת," הוא גם מסביר את ההבדל בין "מקדש השם" היהודי לבין המרטיר והשאהיד:

כאמור, מקדש השם היהודי הושפע מהעולם הנוצרי שתקף אותו, אך היה שונה באופן מהותי מן המרטירים הנוצרים. התופעה היהודית של קידוש השם לא הייתה כרוכה בהתקפה, ברצון לכיבוש, אלא הייתה ביטוי קיצוני ומוחלט של אמונה. היהודי נקט צעד קיצוני של המתה עצמית ושל הריגת המשפחה כפעולה אחרונה של הגנה על אמונתו. כך בהתנהגותו, כך בתיאולוגיה שלו (עלמות אהבוך – על מות אהבוך ע' 347).

הנוצרי הברוטאלי מתאבד על מזבח אמונתו לשם "התקפה" ומתוך "רצון לכיבוש," ואילו ליהודי העדין די ב"הריגת המשפחה."

הרבה לפני שהסנאטור האמריקאי הגיע אל פרויקט מנהרת הזמן לברר על מה מתבזבז כספו של משלם המסים, תיאר המדרש מסע בזמן של משה אל העתיד, בית מדרשו של רבי עקיבא. התיאור נשמע מבודח כאשר משה אינו מבין את הנאמר ואז שומע שזו התורה שהוא עצמו נתן. אבל החיוך מתחלף בבעתה כשהנביא מבקש מאלוהים לדעת מה סופו של רבי עקיבא, ורואה אותו נקרע לגזרים בידי הרומאים. "אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפניי" (בבלי מנחות כ"ט 2).

גם הרב מאיר כהנא, שהיה חותם בשם "כהן ונביא," תיאר את האלוהות כיונקת את כוח חיותה מהמוות. כך כשמשה מניא את יהוה מלהרוג את עם ישראל ומשדלו לפגוע תחתיו באויביו:

רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר – ולמעשה מחייה – הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה [במדבר י"ד 11-12]: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, טען משה בפניו [15-16]: וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם! ואמרו על זה חז"ל [ברכות ל"ב 1]: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה..." אמר משה לפני הקב"ה: "רבש"ע [ריבונו של עולם], עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כוחו כנקבה ואינו יכול להציל." והקב"ה הודה לו ואמר [במדבר שם]: "וְאוּלָם חַי אָנִי," ואומרים על כך חז"ל [ברכות שם]: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: "משה, החייתני בדבריך." אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם, נצחונם של הגויים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם – כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך [שופטים ו' 13]: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ... ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגויים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה ("אור הרעיון" י"ב: נקמה).

כמו האלוהים של שרבר השואב אליו את עצבי המתים, גם הקדוש ברוך-הוא יהיה חי, וזכר, ולא חלילה מת, או חס-ושלום נקבה, ככל שיפלו פגרים הן מאויביו והן ממאמיניו.

*

והקדוש ברוך-הוא אכן הלך ונעשה יותר ויותר חי ושופע זכריות עם כל קדיש יתום וקדיש שַכוּל בקרב הציונות המשיחית. בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק, נעשה ראש ישיבת "מרכז הרב" ותחת הנהגתו קם "גוש אמונים." כתבי הראי"ה, שפורסמו בהשגחת הבן, צונזרו מהרבה התייחסויות נועזות לחילוניות, לתורת דרווין, לצמחונות ולכפירה, והבליטו את הלאומנות, המיזוגניה ושנאת-הזר. בזמן פינוי התנחלות אלון מורה פתח הרצי"ה את מעילו מול החיילים וקרא להם לירות בו. אחד מתלמידיו, יואל לרנר, היה הרב של בנימין גל. לימים, "מחתרת גל" הרצחנית שהקים נקראה על שמו של השאהיד מ"תחכמוני." אחריה קמה עוד מחתרת וביצעה מעשי רצח וטרור עד שנחשפה וחבריה ריצו עונשים קצרים. מאיר כהנא נרצח בידי פלסטיני בארה"ב. בנו בנימין-זאב נרצח בפיגוע עם אשתו, וחמשת ילדיהם נפצעו. מנגד החל עם חדש להתעצב ביהודה, שומרון ועזה, ולהילחם על עצמאותו.

רחובות רובצת בשלווה במרכז הארץ ורק מעט מן ההרג הגיע אליה, אבל את הציבור הממלכתי-דתי ששלח את מיטב ילדיו להתנחלויות פקדו האסונות מאז ועוד היום. שני בתי עץ פשוטים ויפים זכורים לי משיכון הסגל במכון וייצמן, בתיהם של פרופ' שלום הירשפלד ז"ל וחברו פרופ' אביעזרי הלוי פרנקל יבדל"א, ממקימי פרויקט השו"ת הממוחשב וחתן פרס ישראל למתמטיקה. ידידי-נפש היו לי בניהם שלמדו אתי ב"תחכמוני" והזמינוני לאינספור ארוחות שבת אצלם. במרץ 2008 חדר מחבל אל ישיבת "מרכז הרב" ורצח שמונה תלמידי ישיבה, בהם יהונדב נכדו של הירשפלד. ביוני 2014 נחטפו ונרצחו שלושה נערים ליד גוש עציון ובהם נפתלי נכדו של פרנקל. בהלוויה ספד פרופ' פרנקל לנכדו והכריז כי טעה כשהאמין במסירת שטחים תמורת שלום. ואז נדהמו הנוכחים לשמוע קול נוסף. רחל שפרכר-פרנקל, אמו של הנער, שכמה ימים קודם לכן הרטיטה לבבות מיליארדים בעולם בנאומה בעצרת האו"ם בג'נבה למען בנה, הצטרפה בקול רם אל בעלה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא."

אותה שנה נפל בנו של פרופ' שמחה גולדין, סגן הדר, בקרב רפיח, וגופתו נותרה בידי האויב. הודעתו הפומבית של האב, לצד האם ואחיו התאום של החלל, הייתה מאופקת ואצילית ולא הזכירה במילה את "קידוש השם" עליו חיבר את מחקרו. עד היום טרם הוחזרה הגופה והמשפחה לוחצת על הממשלה לעצור כל סיוע לעזה מוכת הרעב עד שתוחזר גופת הבן.

"השם יקום דמו" אומרים על הרוג איבה, אבל את דם הרוגיו אלה קמו שלוחיו לנקום, ומלאך המוות ידיו מלאו עבודה מאז הטבח של ד"ר ארור גולדשטיין בקבר יצחק וסנגורו הרב גינצבורג עפרא לפומיה. הנקמה על רצח שלושת הנערים באה בשריפתו למוות של מוחמד אבו חְ'דֵיר בן ה-16. לא חלפה שנה ובכפר דומא הוצת בית ובו נשרף פעוט בן שנה וחצי, עלי סעד דַוָואבְּשֶה. מעולם לא הייתה חתונה של קצין אס-אס בה מוצגת תמונה של ילד יהודי במשרפות אושוויץ לעיני הזוג הטרי, אבל עינינו ראו חתונה בירושלים ובה מוצגים פני תינוק שכל מי שנותר בו ולו זכר של צלם אנוש יחוש ברצון היחיד היכול לעלות למראיה: לנשק אותו. זו תמונתו של עלי הקטן שהונפה בידי הרוקדים וסכין ננעצת בה שוב ושוב. חֲתַן דָּמִים עובר על כלתו ורואה אותה מתבוססת בדמה ואומר לה בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

מסמר אחר מסמר, התנחלות אחר התנחלות, נצלב העם בישראל כבר למעלה מיובל, לא על צלב עץ אלא על גופו של הצלוב הפלסטיני. בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ. ושמיה רבא מתגדל ומתקדש משני הצדדים.

*

"טירוף! טירוף!" ממלמל הרופא בזעם אין-אונים למראה הטבח ברגעי הסיום של "גשר על נהר קוואי." זה לעתים סופו הבלתי-נמנע של אגו נטול-מעצורים, אפילו אם הוא גדוש כוונות נאצלות כמו של קולונל בריטי. בתורה מופיעה אמירה מהממת בעוצמתה אחרי מות נדב ואביהוא. לא רבים מכירים את מה שאירע בהמשך אותה פרשה: משה, אחרי שהורה לפנות בכותנותיהן את שתי הגופות המפוחמות, מתפרץ פתאום בזעם על בני המשפחה השכולה – משפחתו – על ש...לא אכלו צלי:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה, הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה! אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה? וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

כמה עלוב וַיִּיטַב בְּעֵינָיו זה! אבל הזעם הופנם, ובפעם הבאה יבצע אחד מבני המשפחה את הרצח במקום האל. אחד הניצולים, פנחס נכד אהרון, יהרוג את ראש שבט שמעון ופילגשו, ומאוחר יותר בספר שופטים יפקד על הטבח בבני בנימין. גם את הכוהנים בבית שני תשיג יד הקנאות:

מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו. נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו: הרי הוא אומר כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ. אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין! ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים (יומא כ"ג 1).

*

מדי יום שני אחר הצהריים, במסכי השחור-לבן של אותם ימים, הייתה המנהרה שואבת את טוני ודאג ופולטת אותם אל מקום וזמן אחרים. הם פגשו ביהושוע בן-נון (שדיבר כמובן אנגלית במבטא ניו-יורקי מושלם) ערב ההסתערות על יריחו, והוא גייס אותם לתפקיד המרגלים. הם נקלעו אל הטיטאניק ערב טביעתה, ולא יכלו לעשות דבר למען סוזאן המפשייר החמודה שגורלה כבר נחרץ. וגם לאי-השדים נקלעו לפני שחולצו משם בידי מפעילי המנהרה. אם זה מנחם אותך, אמר טוני לקצין הצרפתי בעל זקן-הסנטר המטופח, יום יבוא ושמך יטוהר ותשוב להיות גיבור בארצך.

את רב-סרן ניומן פגשו בלילה האחרון בחייו. אתה מוכר לי, הוא אומר לצעיר מהצמד שהופיע משום מקום, היית פעם בבית זה? כן אדוני, לוחש טוני, לא יכול לגרוע ממנו עין, ולא שכחתי אותך מאז. דאג מציץ בחברו בחיוך נרגש. לא בכל יום פוגש אדם באביו כשהוא בן גילו. אבל כשניסו לשכנעו להימלט מפרל-הארבור, לפני התקפת היפנים בה ימצא את מותו, הטיח בהם כי הם מטורפים ואיים לקרוא למשטרה. חכה, עצר בו הבן. נכון שלמדת מתמטיקה באוניברסיטת אינדיאנאפוליס ורצית להיות מתמטיקאי? אתה בוודאי זוכר את התיאוריה של איינשטיין שהזמן הוא הממד הרביעי ולכן אפשר לנסוע בזמן כמו בחלל? זה עניין לעתיד, אמר הרב-סרן. זה בדיוק, ענה דאג, אנחנו מהעתיד.

*

דרך ארוכה עשיתי החוצה מאותו עולם של זמירות "בני עקיבא" בערב שבת וציציות משתלשלות בחינניות תחת מעיל צבאי. "תחכמוני" היה מקום מתועב. "חוסך שבטו שונא בנו" היה מושרש בחינוך הממלכתי-דתי באותם ימים וילד שספג סטירה מהמורה לא היה מספר על כך להוריו כדי לא לשמוע את התשובה "מגיע לך." כמוני הסירו רבים את הכיפה ורבים יותר מסירים מאז. עד היום אנחנו הדתל"שים מזהים זה את זה בתוך הציבור החילוני. צורת הדיבור, הבדיחות, כל המנטאליות. פעם במסדרון בבר-אילן הבחנתי בשניים מתלמידיי מצחקקים בעודם מראים זה לזה מצג כף יד שבו צמודה האצבע המורה אל הקמיצה והזרת בעוד האמה משוכה לאחור. כך למדו בישיבה להשתמש בנייר הטואלט על פי הוראת ה"שולחן ערוך": ביד שמאל, אבל בלי האצבע עליה נכרכת רצועת התפילין. משהו בין גאוות יוצאי יחידה צבאית נבחרת לסולידריות של אסירים שהצליחו להימלט.

בסוף כיתה י', כשאבא נכנע למחלתו, פרקתי את עול החינוך הדתי והחינוך בכלל. בין הפרדסים בהם גבל רחוב מרגולין חיה משפחת אל-עסאווי, בדואים משבט א-סאנע שבנגב שהשתכנו בצריף רעוע בתמורה לעבודתם בפרדסים. כהורים שניים היו לי מוחמד ונאדיה ז"ל וכאחיי ילדיהם יונס, נאיף, סלאמה ונסאר, כיום בעלים בעמם ברמלה ובלוד. כמוני התחברו שלושת אחיי אל אותה משפחה ועד היום מתהדרים הם בידיעת השפה ומנהגי הבדווים.

בין לבין קראתי ולמדתי לבד מכל הבא ליד. התגלגלתי ופוטרתי בין כמה עבודות. המקום היחיד בו הצטיינתי היה בבית-החולים קפלן, בו עבדתי למעלה משנתיים כסניטר. שם, מהתפקיד הנמוך ביותר בצוות, אחרי איום בפיטורים ביום הראשון, זכיתי לחזות בשני מנהליה האגדיים של המחלקה האורתופדית, פרופ' צ'ארלס מלכין וד"ר ארתור אייבלסון ז"ל. ראיתי פעם זקנה מוכת שיטיון שגנגרנה איכלה את כף רגלה עד השוק. בתוך ענן צחנה מיששו שתי ידיים מטופחות את גבול הנגע. שריר לא זע בפני שני החברים יפי-התואר. הדרום-אפריקאי עטור שפם-השיבה שאל משהו ועמיתו האמריקאי אפור-הזקן ענה לו בקול נערי היכן לדעתו יש להותיר פיסת עור לסגור את הגדם. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים. מחזות בחדרי הלידה ובמכון הפתולוגי היו תזכורת מטלטלת לשבירותם של החיים ושיעור בענווה. התבגרתי קצת והתקבלתי כעובד מעבדה זוטר בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ומשם בווייצמן בתפקיד מעבדה קצת יותר מתקדם. בין לבין ישבתי בספריות ולמדתי לחדור כמו וירוס מתוחכם אל מערכת המחשבים של המוסד ובתוכה דגרתי על עבודותיי. הפרחתי השערות וסברות-כרס ושלחתי כתבי-יד שונים ומשונים לרופאים ומלומדים. כמה שמו עיניהם בצעיר היהיר וחינכו אותו בסבלנות אין קץ. בזכותם נפתחו בפניי שערי האקדמיה. לכולם הודיתי בכל הזדמנות.

אבל אישה אחת, שלא ממש אהבה אותי, זכורה לי לטובה עוד מראשיתה של אותה דרך. אליה הלכתי כדי לדבר. לא סתם לדבר אלא לדבר-לדבר. גם היא דיברה קצת במענה. ריפא הדיבור המועט מה שהחליאו ומחליאים דיבורי רבים מאוד, מימות דור ועד היום.

אז בואו נדבר על אוננות.

*

ה"שולחן ערוך" מזהיר:

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא יישא קטנה שאינה ראויה לילד. אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש (אבן העזר כ"ג).

אוננות היא רצח, ולא רק רצח יהודים שלא נולדו אלא גם לידה טמאה, כי מהזרע שיצא לבטלה מתעברת לילית, אשתו הראשונה של אדם, ונולדים ממנה שדים. ר' יוסף קארו עצמו כתב ביומנו כי בלילה אחד היה לו קרי בחלומו ומזרע לבטלה זה נולדו כמה שדים. וגם בי ובשלושת אחיי היה מעשה: בהלווייתו של אבא הורו לנו לפסוע בריחוק מסוים מהמיטה, ולא מצאתי לנכון לחלוק אתם את ההסבר: אם הוציא אדם זרע לבטלה, יבואו גם ילדיו מעולם השדים ללוותו ולא כדאי שיהיו יחד עם ילדיו הארציים. גם ר' שלמה קלוגר, בין הבודדים שפסקו שאוננות עדיפה על משכב אסור, הורה בצוואתו שלא ילכו אחר מיטתו ילדיו "הכשרים והלא כשרים" במובן זה ממש.

אם היה יוסף קארו גברא-רבא שהספיק לקבור לפחות שלוש נשים וכמה ילדים, הרי "הנשר הגדול" שבו תמך יתדותיו עמד בבתוליו, למיטב ידיעתי, עד אמצע חייו: בנו ר' אברהם נולד כשהיה בן שלושים ושמונה, ואין זכר במכתביו לנישואין קודמים. האירוניה מתעצמת כשאנו נזכרים שהוא נודע כרציונליסט קיצוני, ואם לא די באלה הרי מלבד היותו גדול הפוסקים וגדול הפילוסופים היהודים גם יצא שמו בעולם כולו כרופא ואחד מבני-הסמכא במקצועו. איך קרה שדווקא כמעט-סריס זה כתב את אחד הטקסטים המטופשים וההרסניים ביותר על המיניות? כן הרמב"ם, הוא לא חשש לחלוק על רבותיו היפוקרטס וגאלנוס, אף לא על חכמי התלמוד, בכל פעם שקביעותיהם בענייני רפואה לא תאמו את הניסיון והפרקטיקה. אבל בתחום אחד התרסק חוש הביקורת שלו כליל. כשדיבר על סקס, תחום בו היו עמיתיו המוסלמים סובלניים ונאורים, היה הפילוסוף הנודע מדבר כאחרון המטורפים: אסור ליהודי להשאיר את בהמתו, אפילו עוף, אצל גויים, ואפילו תרנגולת נקבה אצל אישה גויה, כי הם מתאווים לבהמותיהם של ישראל יותר מנשותיהם. פדופיל יהודי ששכב עם קטינה גויה מתחת לגיל שלוש יקבל לכל היותר עונש מלקות, אבל את הפעוטה שנאנסה צריך לסקול – כך כתב ר' משה ולא רעדה ידו – "כיוון שבאה לישראל תקלה על ידה." וזה הולך ונעשה יותר ויותר מתועב מהלכה להלכה. וכשדיבר האמפיריציסט המפוקח על נוזל הזרע, היה זה כאילו ניתן דרור לשטף דלוזיות של עדת היפוכונדרים שלמה:

שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכוחו כלה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף מרוב התשמיש (משנה תורה הלכות דעות ד 19).

תאמרו כתבים עתיקים ולא רלוונטיים. אין טעות גדולה מזו. רק הכניסו "זרע לבטלה" לגוגל וליוטיוב ותצללו אל תהום של בערות ופחדי מוות המפילה קורבנות רבים. גם רופאים מפיצים את הרעל. הרב פרופ' אברהם שטינברג מהאוניברסיטה העברית, נוירולוג וחתן פרס ישראל, באנציקלופדיה שערך על רפואה והלכה, הקדיש ערך מיוחד ל"זרע," בו גיבב מידע רפואי עם בליל הבלים מהתלמוד (ורק בחצי-הודה פה שדיבורי הפוסקים על פליטת הזרע הנשית אין להם אחיזה במציאות), והעלה את הגרה של הרמב"ם בנוגע לנזקי האוננות. מחרה-מזיק אחריו עוד מרצה לרפואה מאותה אוניברסיטה, ד"ר מרדכי הלפרין, באתרי אינטרנט בהם שואלים גולשים לדעתו. שוו בנפשכם כירורג חולה צהבת זיהומית ותבינו את חומרת המגפה היאטרוגנית המפילה חללים בישראל עד ימים אלה ממש.

ובדידי הווה עובדא ואני עוד נער. שכבת הזרע, שמחת ההולדה והחיים החדשים המתעוררת בגוף המתבגר, נכרכה בפי מורים וספרים שקראתי עם אימת המוות. אם ביטלתי בלעג את דברי ה"שולחן ערוך" שהוצאת זרע לבטלה שקולה לרצח, הרי עם האזהרות של ד"ר בן-מיימון זה היה לא מצחיק. ממשה עד משה לא קם כמשה. הסימפטומים שתיאר החלו להופיע בי בדייקנות מאיימת. וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד' 6).

"זי מירוב שיאתה כול היום מתחשב, מתחשב, מתחשב," אמרה, בניגון-הדיבור הנפלא, השכנה המרוקאית טובת-הלב, "עד שיחס ויחלילה, אתה תיקבל שיגעון אתה." נכנסה הפרוגנוזה בלבי. זמן לא רב אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעוד מעצמה אזורית מציגה מפגן התפוררות קבל-עולם, התדפקתי על דלת מנהלת התחנה לבריאות הנפש ברחוב רמז מול קופת-חולים רחובות.

*

היא הייתה יקית, עם מבטא שסיווגתי מיד כ"נאצי" והופעה מוקפדת: קשישה תמירה ורזה, שיער קש אפור גזור קצר, משקפיים גדולים ועבים שהרחיבו את עיניה הכהות הינשופיות, אף ארוך ומחודד ומתחתיו חיוך קטן צבוע בשפתון עז תואם לצבע הלכּה של נעליה. לעתים גם לבשה חליפה עם מעיל תואם לחצאית. היא שאלה איפה אני מרגיש את הדקירות ואז קמה מעבר לשולחן והורתה לי להפשיל את מכנסיי. אחר כך הציצה בצלעותיי ושאלה למה איני אוכל מספיק, וגם עשתה בדיקה נוירולוגית עם פטיש, חור מפתח וכו'. כששאלתי בזעף למה הפנתה אותי מזכירת התחנה אליה במקום אל פסיכולוג הסבירה לי שפסיכיאטר הוא גם רופא וכדאי להתחיל בבירור קליני. לאוזני הנער הבער שלא הכיר את המילה היוונית קלינֶה, "מיטת החולה," היא נשמעה גזורה מהמילה האנגלית "נקי." הסתרתי את ציפורניי השחורות. תיעבתי אותה כשחקרה אותי על התורשה הנפשית במשפחה ורשמה בכובד-ראש את הנשאים מצד אבא; התרתחתי שוב כשחייכה לשמוע שנולדתי באיראן (שנים רבות מאוחר יותר סיפר לי עמית שיוצאי איראן נוטים יותר לסומטיזציה); והייתי מוכן לרצוח אותה נפש כששאלה אם אני מאונן. אמרתי שאני יודע שזה לא בריא. פראו דוקטור מנגלה הגיבה במנוד-ראש ספקני. "זה לא מזיק אם לא עושים את זה שעות כדי לברוח מהמציאות ולא גורמים לשפשוף," אמרה. "אחרי הכל זה קיים בכל התרבויות." ואם אפשר היה לשנוא אותה יותר הרי זה קרה בשבועות שאחרי כן, כשהכאבים והדקירות החלו להתפוגג כאילו שלפה בפינצטה קוצי סברס מאותו מקום. יותר מעשרים שנה אחר כך עוד היה המשוגע הקבוע של רחוב הרצל, שזכר אותי מחדר ההמתנה, מקדם פניי מעל אופניו בשאלה הידידותית "נו עבר לך?" עוד כמה פגישות בטונים צורמים והיא העבירה אותי אל הפסיכולוגית המצוינת בחדר הסמוך, לא לפני ששאלה בחיוך בורדו קטן אם יש עוד משהו שאני מסתיר ממנה. דמיינתי פעם איך אני מתוודה בפניה על משהו מאוד אינטימי: השנאה, הפנטזיה איך היא חוצה את רחוב רמז לא במעבר חצייה ואני דורס אותה באופניים ככה בלי כוונה. להפתעתי עברה בי מחשבה ברורה מה תהיה התגובה בטון קליני. "רגשות שליליים בטיפול זה נורמלי. זה קיים בכל התרבויות." נשלפו מבשרי גם קוצי הכחש. מאז פניתי בצמתים רבים בחיי לעזרת אנשי מקצוע ידועים. לא כולם היו שפויים לצערי, ובמקום אחר סיפרתי על שני דוקטורים שהגיעו לבסוף לכלא. אבל לכולם חייב אני תודה.

לימים חיפשתי את שמה ברשת. ספר על סטודנטים יהודים ברייך השלישי מביא את עדותה של ד"ר מריון לנדאו-גלזר, בת לאם פרוטסטנטית מברלין שסיכנה את חייה תחת אימי המשטר הנאצי עד בואה ארצה. כאן נישאה לאלמן, ד"ר משה גלזר, הרופא המיתולוגי של רחובות והסביבה. השיאתני היאכנע הפרוסית לטעום מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניי ואדע כי עירום אני. קשה עירום הנפש מעירום הגוף אבל קשה יותר למתבושש בו. כי לא יראני האדם ומת.

*

ובעוד תַ'נַטוֹס משלש ברוחב-יד שכול ויגון בקרב שומרי המצוות לקול "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" של החזן הצבאי אריה בראון בבית-העלמין ו"קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" בפתיחת ארון הקודש, היה אחיו אֶרוֹס שוקד לפורר את הציבור הזה מלמטה, סומך נופלים וזוקף כפופים תחת אצטלא דרבנן, פורם תחתונים ולופת מבושים, מפיל ר"מ (ריש מתיבתא) אחר ר"מ, רוֹשׁיְשִיבֵה אחר רוֹשׁיְשִיבֵה. מגופי הג'ורות יורמו רק במאה הבאה, אבל הסחי כבר גאה במעמקים, וכדרכו עשה כן בעיקר במקומות בהן ילדות נתבעות ל"צניעות" החל מהעריסה וילדים מאוימים באש הגיהינום אם יגעו באברם בעת ההשתנה. אב"ד תל-אביב הרב חיים פרדס פיתה נשים בבית-הכנסת; הרב הראשי לשעבר ישראל-מאיר לאו הואשם ע"י אישה בניסיון אונס; הרב יצחק כהן מרחובות חמק בקושי ממאסר; ואחריהם באו לדראון ראש ישיבת עטרת ירושלים הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת אורות האר"י הרב עזרא שיינברג, וכמובן הרב אליעזר ברלנד שרק בנסי-נסים, כמו שאומרים אצלם, לא הופיע לערוך את החופה בחתונת אחייני, הראפר הברסלבי יאיר אלייצור.

מזו גם מזה לא הניחו ידם. לראשות ישיבת "נתיב מאיר" המהוללת התמנה הרב זאב קופלוביץ, שאמו, אסתר קופלוביץ', לימדה אותי ספרות וחיבור ב"תחכמוני." הוא היה אורב לכל נופל אכול-חרטה ב"פגם הברית" ומציצן מבויש בחבריו במקווה; מנחם ומרגיע ואז מחבק ומנשק וממזמז ואף למטה מזה. את העונש הקל שנגזר עליו נימקה התובעת ברצון למנוע חוויה קשה מ"נערים שהם מלח הארץ ורובם נמצאים ביחידות צבאיות קרביות." הרב הראשי יונה מצגר נשלח לכלא על שלל גניבות ומעשי שוחד, אבל בדרכו ליוו אותו גם סיפורי ניסיונות לפתות חתנים לפני חופתם. הגדיל לעשות הרב מוטי אלון, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק, ששנים רבות היה מופיע על מסכי הטלוויזיה בשיחות עם הסופר אבי רט, ידידי מ"תחכמוני" שנעשה לתלמידו האוהב. נער אחר נער נפלו ברשתו גם לאחר שנתגלו מעשיו. עוד רבים יתגלו ורבים יותר יישארו באפלה.

ר' עקיבא היה מתלוצץ בעוברי עבירה. יום אחד נדמה לו השטן כאשה בראש הדקל. תפס בדקל והיה עולה והולך. כאשר הגיע לחצי הדקל הניחו היצר. אמר לו: אמר לו: אלמלא היו מכריזים ברקיע "היזהרו ברבי עקיבא ותורתו" הייתי עושה את דמך כשתי מעות.

רבי מאיר היה מתלוצץ בעוברי עבירה. יום אחד נדמה לו השטן כאשה עומדת בצד השני של הנהר. לא הייתה מעבורת, תפס בחבל ועבר. כאשר הגיע לחצי הנהר הניחו היצר. אמר לו: אלמלא היו מכריזים ברקיע "היזהרו ברבי מאיר ותורתו" הייתי עושה את דמך כשתי מעות (קידושין פ"א 1).

*

לא בכדי הפכו חז"ל את המילה "שָׂם" ל"סַם" כדי לתת מובן חדש לפסוק מספר דברים וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה – נעשית לו סם מיתה (יומא ע"ב2). מול הניוון בימין ובציבור החרדי החלה תורת-חיים פורחת דווקא בשמאל החילוני. בתי מדרש חילוניים קמו בכל הארץ. הם ניפצו כל פסל נראה ובלתי-נראה, קרעו לגזרים תורה שבכתב ובעל-פה, אבל על כגון דא ייאמר "אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה סתור ואל תבנה מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה" (מגילה ל"א 2). אחיו של הרב קופולוביץ' הוא חברי החוקר והסופר שניאור עינם. אחיו של הרב מוטי אלון הוא ארי אלון בעל "עלמא-די" ו"בא אל הקודש." ואחיו של הרב דן סגל היה הסופר ישראל סגל ז"ל. וכמו ביאליק ב"הציץ ומת,"

וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים – הֶעָקֹם, וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם – אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם.

וכאן מחוץ לזמן ולמקום פגשו כוהנים, נביאים, תנאים ואמוראים מנתצים את קודשי ישראל באותה חדווה בה ניפץ אביהם הקדמון את פסלי תרח באור-כשדים. יעקב שרה עם אלוהים ודווקא היאבקות זו העניקה לעם שהוליד את שמו; משה שבר את הלוחות מיד כשהוריד אותם; ר' יהודה הנשיא חותם המשנה פירש את הפסוק עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ כמכוון למקרים בהם עצם הפרת התורה היא מעשה למען האל; כמוהו סבר ריש-לקיש: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (מנחות צ"ט 1).

וכך גם אני הקטן ששנאתי כל רגע ב"תחכמוני" הלכתי אל התחנה לבריאות הנפש שם התמלאתי עוד שנאה אל עולם מושגים חדש. אבל זמן לא רב אחרי פגישותיי עם הדוקטורית מרחוב רמז חלמתי חלום שהביא אותי אל "פשר החלומות" בספרייה העירונית ליד גן המגנים. "החלום על משכב עם האם," כתב פרויד, "הוא נחלתם של בני-אדם רבים והם שחים אותו נרגזים ומופתעים." מחשבה רדפה מחשבה וזיכרון חבר לזיכרון. הנה פני נוגה הנערה שאהבתי. והנה אני שוב במעמד הבר-מצווה בבית-הכנסת הרי"ף קורא את ההפטרה ואמא הנרגשת למעלה בעזרת הנשים. וכמו הרבה פוסט-טראומטיים, עד היום, כשאני מרצה על יהדות, אני נוהג להתעלל בשומעיי בשילוב הזה של ניגון רווי רוך עם הטקסט הפרוורטי והאלים שקראתי אז בקול רועד:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ, וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.

היש שפה ש"בן זונה" או כגון דא לא מככב בראש סולם העלבונות שלה? והנה העברים הקדומים הטיחו השכם והערב את העלבון הזה כלפי עצמם. והושע הלא רבנית חסודה הוא בהשוואה לדימויי הזנות של ישעיהו, כל שכן לניבולי-הפה המיזוגניים של יחזקאל. למה? ולמה בחר העם הזה להמשיל את עצמו לנקבה?

התחלתי לכתוב את לפני ולפנים.

*

באת לפגוש את הרב? גיחך סטודנט בפתח המשרד בבניין הפקולטה למשפטים. ה"רב" אדום הזקן נראה בקושי מבעד לענן עשן הסיגריות. גם בקבוק הוויסקי בארון לא בישר טובות, ובוודאי לא שטף ניבולי-הפה שהנפיק האיש בין הגיגים על אבולוציה, אקזיסטנציאליזם וחסידות. פרופ' שלמה גיורא שוהם, לפנים לוחם ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות, משבויי גוש עציון בשבי הירדני, שכל את בנו גיורא במלחמת יום הכיפורים. מההתרסקות לא התאושש מעולם, אבל בולמוס כתיבה תקף אותו. בספר אחר ספר פיתח תורת נפש אידיוסינקרטית שכרכה יחד פסיכואנליזה עם כל תחום אפשרי ובלתי-אפשרי ממדעי הרוח והטבע. אני זוכר את ההספד לבנו שכתב ב"ידיעות אחרונות" בעיצומה של המלחמה, בלי ציון דרגתו האקדמית, שהחדיר בי לראשונה את החשש כי ישראל שרויה בריקבון עמוק. כעבור כמה שנים קראתי ניתוח פסיכואנליטי עוצר נשימה שכתב בו השווה בין עקידת יצחק למות ישוע לאור תסביך אדיפוס. אל האיש הזה שלחתי את הפרקים הראשונים מספרי.

הוא שאל כמה שאלות שהעידו על בקיאות גדולה בגמרא. מהיכן הידע הזה? סיפרתי לו על היהודי שבא הביתה ומצא בחורה גויה. מי השיקסה? זו העוזרת החדשה שלנו, אמרה אשתו, שמה מגדלנה. תקפידו, אמר היהודי, בשבתות ובחגים לקרוא לה מיגדולנה. בדיחה שחילונים לא מבינים. הפרופסור געה בצחוק. הבנתי. גם הוא גדל בחינוך הדתי. מערכת-יחסים סבוכה וסוערת התפתחה בין הצעיר האסופי לבין האב השכול. בספר היובל ליום הולדתו השבעים סיפרתי על שתי הפגישות המטלטלות ביותר שהיו בינינו דווקא בחו"ל, בכינוסים אליהם נסעתי אחריו, שם ראיתיו פה מרצה, כאן מפלרטט עם נערות ושם מגדף כאחד הריקים, באנגלית, צרפתית וערבית בהן דיבר באותו שטף. הוא שסייע להביא לדפוס את "לפני ולפנים" והכניס אל האקדמיה, ביד חזקה ובזרוע נטויה, נער שאפילו תעודת-בגרות לא הייתה לו.

הוא הזמין אותי אל חוג סטודנטים וחוקרים שהיו מתכנסים אחת לשבועיים לסיעור מוחות פרוע שנמשך על פני שנים רבות בדירות שונות בתל-אביב והסביבה. לאחת הפגישות הוזמן פיזיקאי נודע. תווי פנים טטאריים עזי הבעה, שיער שופע, הילוך פנתרי וזקנקן סנטר. דומה היה בעיניי לאחד המוסקטרים שנקלע במנהרת הזמן אל מאיץ חלקיקים. הוא הרצה על האפשרות שהמדידה הקוונטית תאפשר השפעות מהעתיד על העבר, ואיך ליישב תוצאה מוזרה זו עם אמרת חז"ל "הכל צפוי והרשות נתונה." לא הבנתי דבר אבל ידעתי כי לראשונה בחיי שומע אני גאון חי. בסוף הערב הצעתי את עצמי לתפקיד המרצה הבא: בהמשך להרצאה ששמענו היום יש לי הרצאת המשך, תיאוריה חדשה על האבולוציה ועל החלל והזמן וחשבתי שיהיה מעניין לשמוע את תגובותיכם. קדימה, התמוגג שוהם מהנאה על המגלומן בן העשרים שצמח בערוגתו. אבל בין אלה שבאו ל"הרצאת ההמשך" היה גם המוסקטר. פתחתי בדרשה. חרזתי מדארווין לאיינשטיין ומשם אל השיא: ניסוייו של ג'וזף ריין בטלפתיה, פסיכוקינזיס וידיעת העתיד. תיארתי את ניסוייו של פיזיקאי גרמני בשם הלמוט שמידט מהם השתמע שאירוע קוונטי ניתן להשפעה פסיכוקינטית גם אם כבר אירע בעבר. המוסקטר שאל שאלה. עודי משיב והוא העלה קושיה נוספת וגם את תשובתי קטע בהערה, ועוד אחת. מחיתי את הזיעה מעל פניי ונאבקתי בשטף השגותיו. "אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה סתור ואל תבנה מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה" (מגילה ל"א2). אחד-אחד החלו המשתתפים להתפזר, המארחת פיהקה, והאיש אינו מרפה ושאלותיו מאריכות אל תוך הלילה את ההופעה הגרועה של חיי. כך הכרתי את יקיר אהרונוב.

אם זה מנחם אותך, אמרו באין-קול דאג וטוני לצעיר המבויש והסחוט, שתהה בלבו איך יגיע חזרה לרחובות בשעה זו הרבה אחר חצות, ד'ארטאניין הזה יאסוף אותך ברבות הימים אל ביתו ומשפחתו, יעשה אותך פיזיקאי וחבר לעבודה, ותאהב אותו יותר מאשר את אביך מולידך.

*

ז' באדר-ב' הגיע. למה, מקומץ שופטי אותו חיבור שכתבתי בכיתה ח' על משה, שב אני ונזכר ב"מזכרת הנאמנה" של הגר"ז גרַז? בזיכרוני צרוב עד היום מראהו, שבעטיו כיניתי אותו הרב השד. שוו בנפשכם איש קטן עם עין אחת גדולה מהשנייה, מעליה גבה פרועה, זקורה אל רום המצח במין הבעה ערמומית שנראתה כגיחוך שטני, שיער שיבה פרוע לצדדים, אף נשרי, ושיניים קדמיות שהזדקרו מתוך זקנקן דליל ושפם פרא. כרס מוזרה, שעיקמה את הגֵו הקטן אחורנית, ומקל הליכה ישן הדגישו עוד יותר את קוטן הקומה, ובדיבור נשמעה ה-ש' כמו ס'. על כל אלה נוסף קול דק שבעת התרגשות היה נעשה צרחני. כך נחרת בזיכרוני נותן שיעורי תורה ביידיש בבית הכנסת העתיק "שונה הלכות," כשפעם אמר בלהט "איך גלייב נישט" (איני מאמין) עם ה"ני-י-י-שט" מתרומם לצווחה פתאומית שגרמה לנו הילדים ששיחקו בחוץ להתגלגל מצחוק. אבל מאותו ערב חגיגי ב"בית האיכר" הסמוך לבית הכנסת זוכר אני דווקא את חיוכו הקורן של אב בית-הדין כשקרבו חתני הפרס אל שולחן המכובדים, ואת לחיצת ידו, חמה להפליא.

*

אבל בפעם הבאה שראיתיו הוא בכה כמו נפלו עליו השמים. הלוויית הרב הראשי שלמה קוק עם אשתו וילדיו עברה במעלה רחוב בנימין אל רחבת "אוהל שרה" עטור האבן הירושלמית, שם היה מנעים קולו בחזרת הש"ץ ונושא את דרשותיו חוצבות הלהבות. ראשי המשפחה הגדולה מכל רחבי הארץ, שהתלבטו במהלך הלילה היכן לקבור את החללים, בחרו לבסוף בהר הזיתים. רק מאוחר יותר התברר כי זה היה רצון הרב עצמו, שכבר כתב צוואה חרף גילו הצעיר, ובה בחר את מקום קבורתו: "כן יזכנו ה' בתוך כל ישראל לקום לתחייה ולקפץ להר המוריה לעבודת בית המקדש אשר בה נשמח כולנו כהנים בעבודתם."

עכשיו הצטופפו אלפי אנשים למרגלות בית הכנסת מול מיטות החברה קדישא לפני צאתן לדרכן האחרונה מזרחה, ובכו בלי מעצור. "ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש!" התייפח הכרוז ברמקול. תפילות נצעקו לשלומה של יוכבד בת התשע שפרפרה עדיין בין חיים ומוות (ותודה לאל החלימה ולימים הקימה משפחה). אחֵי הרב, כולם דומים לו, ניצבו בדומיה ליד הארונות עם שני היתומים. מעל גרם המדרגות של "אוהל שרה" קם האב"ד הזקן בגלימתו השחורה ופתח במספד למרא דאתרא. הוא נשא ידיו למעלה וקרא לציבור לפשפש במעשיו אל מול דין השמים הכבד. עינו הגדולה התרחבה עוד יותר מאימה ומכאב, וקולו החד השתנק מדי פעם ביבבה חנוקה. התקשיתי לעצור בדמעותיי.

*

אבל כעבור כמה חודשים, בתוך חבורת פרחחים משועממת, נתתי ביטוי עקום לאבל שנפל על רחובות. טיפסתי על גרוטאה מול "ישיבת הדרום" וחזרתי באוזני חבריי על מספד הרב בעל פני השד. הבלטתי את בטני קדימה, הרמתי את גבתי האחת וצמצמתי את עיני השנייה, הפשלתי את שפתי העליונה בהעוויה של אשמדאי משאול-תחתיות, פרשתי זרועותיי השמימה ותיניתי בפני האבלים שלמרגלותיי את גודל השבר. "אייייייך פוקַד אותונו האסוין הזיי!!!" צרחתי, "נתקיים בונו הכותוב והיכוני אֵיים על בונים!!!" החבורה נענתה ביללות רמות. הזעפתי פניי עוד יותר וקולי עלה אל רום הסופראן: "תוסבי רחובות! קהל קדוס!"

"הקהל הקדוש" געה בצחוק ולפתע השתררה דממה.

בחור ישיבה נעצר למראה המחזה וקרב בצעדים מהירים אל הגרוטאה. "חולרה קטן," סינן בזעם, "לפחות תוריד את הכיפה לפני שאתה מחלל שם שמים ברבים. ואם אתה לא רוצה לחטוף עכשיו סטירה מצלצלת כזאת שתראה כוכבים אז תעוף מפה מיד אתה שומע? שַל נעליך כשאתה מדבר על הגאון הרב גרַז!"

"סליחה" מלמלתי אדום מכלימה. חבריי נפוצו לכל רוח ורק כיפה מיותמת נותרה על המדרכה. "סליחה? על עבירות שבין אדם לחברו לך תבקש סליחה ממנו," אמר הבחור בבוז ומשך אותי בצווארון מעל לגרוטאה. "עכשיו תשמע טוב: כל משפחת הרב שליט"א נרצחו בשואה! רק הוא ואחיו עלו קודם ארצה ופה היה תלמיד ישיבת חברון. בזמן הפרעות בתרפ"ט הערבים יימח שמם דקרו אותו שוב ושוב, בבטן ובגב, והלכו לחפש עוד יהודים. ואז שמע את הרב צבי דרבקין, השם יקום דמו, שהערבים עשו לו מעשים נוראים, קורא לו בשארית כוחותיו: זבולון, זבולון, בוא תשכב תחתיי כדי שהדם שלי ירד גם עליך. בזכות הדם הזה הם חשבו שהתלמיד מת עם הרב שלו. זה הצַדיק יסוד עולם שצחקת עליו. עכשיו אתה עף מפה או שאני..."

*

הרב זבולון אריה גרַז ז"ל נפטר בשיבה טובה ב-1991. מזכרת נאמנה קמה לו ברחובות בקריאת רחוב על שמו וגם בזן אתרוגים שטיפח עם אחיו והנמכר עד היום בחג הסוכות. דומני שהוא היה האחרון מאותה חבורת פרנסים שהתכנסה בערב ז' באדר.

שלוש שנים קודם לכן הלך לעולמו ח"כ שמואל רכטמן ז"ל, ראש עיריית רחובות לשעבר שהורשע בקבלת שוחד. הייתה זו פעם ראשונה שחבר כנסת נשלח לכלא, משם היה נלקח לירושלים להצבעות, עד שאולץ להתפטר ולפנות את מקומו לאחר. כל מאמציו לחזור לפוליטיקה אחרי שחרורו נדחו ע"י חבריו למפלגה הליברלית, והוא מת בודד ושבור. היה לי הכבוד להכיר את אלמנתו נעמי תיבדל"א, שעבדה בשיקום נערות והזמינה אותי לדבר בפניהן.

כיכר גדולה על שם הרב שלמה קוק נחנכה לפני שנים אחדות מול בית-הכנסת "אוהל שרה". הרב ואשתו הונצחו גם ברחוב ש"י (שלמה ויהודית), ובבית הכנסת "אוהל ש"י" בקרבת מקום. את הכיכר חנך מי שהיה שליח-ציבור בקולו הנפלא בבית-הכנסת הרי"ף, רחמים מלול, בעבר ח"כ מש"ס, כיום ראש עיריית רחובות.

לא הרחק מהרי"ף הוקם בית-כנסת על שם יצחק רבין. מי שיתנדב לתת בו הרצאה אחרי שחרית של שבת יוזמן אחר-כך לטעום מדגי המטיאס בבצל שמכין ד"ר כספי וטעמם ממש כבימי "אוהל שרה" ו"שונה הלכות." היוזם, ד"ר גדי גבריהו, הוא מייסד "תג מאיר" ואביו של אבנר גבריהו מנכ"ל "שוברים שתיקה."

לשלמה שוהם מלאו השנה תשעים. לא מכבר פרסם ספר על חיי משה ועוד היד נטויה. הרבה עבר על חבורת תלמידיו, חלקם נלקחו מאתנו בטרם-עת ורבים עשו חיל והיו לו ילדים נאמנים. סיפור זה מתפרסם בספר היובל לכבודו. יחד אתו מתפרסם מאמר ארוך של יקיר אהרונוב ושלי על תורת הקוונטים ומשמעויותיה, "הזמן ראה וינוס." יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר.

אחרי מות אמא נאלצתי למכור את ביתה ועזבתי בצער את רחובות עם חיותיי ועופותיי אל הכפר. בן אוהב הייתי לה ואין לי הרבה על מה להתחרט, מלבד על כך שלא זכתה לראות את בתי אוריאת-רחל הנושאת את שמה. עוד צר לי על שלא החתמתי אותה בחייה על כרטיס "אדי" כי זה היה רצונה. עד היום, לבושת ישראל ולחרפתה, נפטרים בה מדי שנה עשרות אנשים הממתינים בתור להשתלה. המגזרים המובילים בתרומת האיברים הם המוסלמי והפלסטיני. שייך עבדאללה נימר דרוויש ז"ל, מייסד התנועה האסלאמית בישראל, התיר להשתלה את אברי אחיו ופרסם פסק הלכה בעד תרומת איברים. זה עתה התיר ראש עיריית אום אל-פאחם, ד"ר סמיר מחאמיד, להשתיל את אברי בנו מוחמד בן ה-15 ז"ל. ובאותו יום ממש הלכה לעולמה דבורה בן דרור שייסדה עם בעלה את כרטיס תרומת האיברים "אדי" לזכר בנם אהוד, והיא בת 93. חיים ניצלים בישראל מאברי המתים בזכותה. יהי זכרה ברוך. אנא חתמו גם אתם.

הרבה חודשי אדר חלפו, יחידים ומעוברים, ואתא דא דהשתא. וכמו בימים ההם ברחובות אני מרבה לשוטט בשדות סביב ביתי, חרד אל הפרק העומד להיפתח בדברי ימי ישראל וגם לי חלק קטן בו. פורים קרב ובא אבל הפור ייפול הפעם, כמו אז, בניסן.

האיש מימין הרוקד עם האב"דים לשעבר אברהם יצחק לנאל ז"ל וזבולון גרז ז"ל הוא הרב שמחה הכהן קוק שליט"א, יבדל"א, רב ראשי ואב"ד רחובות עד היום.