• Avshalom Elitzur אבשלום אליצור

ברכה אטינגר-ליכטנברג: פעמיים לא ייאמן

"אני נוסע לתל-אביב לזיין."

זה המשפט שהכי נחרת בזיכרוני מהפגישה עם פרופ' ברכה אטינגר-ליכטנברג, שהתארכה בכמה שעות יותר מהצפוי. תחזיקו את המשפט הזה בזיכרון כי בטוח שבדקות הבאות תשכחו אותו בתוך רצף אירועים בלתי-נתפס ולא ממש מתחבר.

הסיפור הוא לא רק לא-ייאמן. הוא צירוף לא-ייאמן של שני סיפורים כאלה שלכאורה אין קשר ביניהם מלבד זה ששניהם קרו לאישה צנומה ואניגמטית, פרופסור לפסיכואנליזה ואמנית מפורסמת, ששרדה בשתי תקופות של חייה אירועים שיכלו בקלות למחוץ ולמחוק כל אדם. אבל הם לא, והיא עדיין כאן, וגם אני יושב מולה ולא מבין איך באתי לשמוע טרגדיה אחת ופתאום נופלת עליי טרגדיה נוראה עוד יותר. ואני נשאר עם תהייה: איך זה שלא כל העולם יודע את שני הסיפורים האלה ורק עכשיו, הרבה שנים לאחר המעשה, אני מקשיב להם בפה פעור?



שבו אם כן ושמעו את הסיפור השני ששמעתי, שהיה הראשון בזמן ובחשיבות ההיסטורית, ותבינו שצריך לעשות בהקדם משהו עם זה, למען ברכה ולמען המדינה שלנו. במיוחד בימים אלה.

פרט קטן עליי לפני שאפנה את הבמה לברכה. בילדותי קראתי יותר מדי סיפורי קארל מאי. בוודאי לא כולכם יודעים מי זה היה אז לכו תקראו בוויקיפדיה. ולמרות שכבר מזמן אני לא ילד, הפנטזיה של הגיבור הנחלץ לעזרת חלשים נגד חזקים כבר סיבכה אותי בצרות שגם עליהן סיפרתי (ראו למשל "על הדרה בר מסוכן לדבר") ומן הסתם עוד תסבך בעתיד.

אז הנה מה שנראה כעוד מקרה כזה. כרבים בעולם קראתי לפני כמה שנים את אחד הספרים החשובים ביותר בפסיכואנליזה בימינו, "צלו של האובייקט" מאת כריסטופר בולאס. לא מכבר שמעתי שאחד ממקרי-הטיפול הקשים המובאים בספר הזה, הנקרא ג'ונתן או ג'ורג', היה לוני אטינגר ז"ל, בנו של פרופ' שמואל אטינגר ז"ל ובעלה הראשון של ברכה. מקרה שובר-לב של גאון ישראלי צעיר, יפה-תואר ומפוצץ מכישרונות, לצד הפרעה נפשית קשה, שהיה בטיפול ארוך בהיותו עם אשתו בלונדון. כעבור כמה שנים קרא לוני את רב-המכר החדש של השרינק שלו והנה נגלל לעיניו המקרה שלו – פרטי-פרטים (כולל הגובה שני מטר והאבא הפרופסור) תוך הפרת כל כלל של חיסיון טיפולי – מופשט עירום קבל עולם ומלואו. לקצר סיפור נורא: לוני התאבד. אביו, שנסע לאנגליה לבקש הסברים מבולאס, נפטר בערב שאחרי הפגישה אתו. זוועה, נכון? מה שהקפיץ לי את כל הפיוזים הוא כמה מכתבים ששלחה אליי ברכה משני משרדי עורכי-דין באנגליה ובישראל (עו"ד אלי זוהר הידוע), המייצגים את כריסטופר בולאס ומאיימים עליה לבל תעז לפצות את פיה על התאבדותו של בעלה לשעבר ואבי בתה.

תביעת השתקה של כוחות אדירים נגד אלמנה... נו ברור לכם שבשלב זה מזנקים יד-הנפץ וחברו וינטו מנבכי דמיוני האינפנטילי ואני כולי מוכן ומזומן לצאת להגנת האישה המאויימת. בואי פרסמי את הסיפור באתר-הבית שלי, הצעתי לה. עליי כבר איימו עד היום כמה משרדי עורכי-דין ואת כולם שלחתי לחפש את אימא שלהם במקומות מסויימים ועד היום אף אחד לא חזר. היא צחקה והסכימה. קבעתי אתה פגישה אתמול בבית קפה ביהודה המכבי לפני שאני חוזר הבייתה למושב. ישבתי, קראתי את המסמכים והקשבתי כמכושף. בין השאר הייתה ברכה באנליזה אצל לא-אחר מאשר רונאלד לאינג, מחבר "האני החצוי" שחולל מהפכה בהבנת הסכיזופרניה, ולמדה אצל וילפרד ביון, שגם אותו אין צורך להציג כי גם בשביל זה המציאו את ויקיפדיה.

אז מוכנים לשמוע את הסיפור על לוני אטינגר ז"ל? יפה, אבל לא תשמעו אותו. לא עכשיו בכל אופן. כי רק לפני שאני קורא לבקש את החשבון מספרת ברכה כבדרך-אגב על הלם הקרב שחוותה לפני ארבע שנים ושאילץ אותה לוותר על הפרקטיקה הטיפולית ולעסוק רק בהדרכות.

הלם קרב? איזה קרב? מה שייך קרב לטיפול פסיכואנליטי בלונדון? טוב, מה שאמור היה להיות הפגישה היה רק ההקדמה למבוא של הפתיחה. הסיפור המטלטל יותר אירע כמה שנים קודם לכן.

יום שבת ב-21 באוקטובר 1967, כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים. רב"ט ברכה ליכטנברג משרתת כפקידת מבצעים בבסיס חיל-האוויר באל-עריש. יום קודם אמר לה מפקד הבסיס "אני נוסע לתל-אביב לזיין." הוא נסע והיא הייתה זו שקלטה את הידיעה על טיבוע אוניית חיל הים "אילת" לא הרחק משם. היא מצלצלת לבור בקריה והם שואלים אותה אם היא לא לקחה פטריות הזיה, והיא מבינה שעליה לקחת את העניינים לידיים. כך מתחיל לא פחות מאשר מבצע ההצלה הגדול ביותר בתולדות צה"ל עד היום, הזנקת מטוסים והליקופטרים והקמת בית-חולים שדה באל-עריש, כשעל הכל מפקחת רב"טית צעירה ושברירית. אחרי המבצע נכנסה להלם קרב שארך כמה חודשים ונשארה בבסיס עד חופשת השיחרור בסוף 1967. זו הפרופסורית היושבת מולי ומספרת על המבצע בקול כמעט לוחש. זו הפסיכולוגית הקלינית הבכירה שלפני ארבע שנים, עקב פתיחת הפרשה, גילתה בבית הוריה את יומן המבצעים שכתבה. אז, ההלם שמאז הפינוי היה מצב רדום יחסית, התעורר מחדש במלוא עוזו.

הרבה מכל זה זורם מעל לראשי, ומרבית הפרטים המבצעיים לא ברורים לי. הסיפור הזה פשוט גדול עליי בכמה מספרים. ושוב מתגברת התמיהה למה זה אני שצריך להביאו לידיעת הציבור. וממש לא צריך מומחיות צבאית כדי להבין ממנו את העיקר: אסון מלחמת יום-כיפור – השחצנות הבלתי-נתפסת, הטמטום הממאיר בקצונת חילות הים והאוויר על כל שכבותיה, החפיפיות, חוטי הברזל החלודים, תרבות השקרים וההסתרה, ומעל לכל הקצינים היוצאים לצוד בחורות בתל-אביב (אחד מהם קורא לברכה "מיידלה" – זוכרים את עזר וייצמן ורחבעם זאבי?) כסמל חוזר-ונשנה לריקבון אותם ימים – הכל כבר היה שם, בעיצומה של האופוריה שאחרי ששת הימים. ללא ספק הרבה מזה עדיין נמצא אתנו וימשיך לגבות קורבנות כל עוד נותרו מסמכים חסויים שצהל מסרב לפרסם. שיהיה ברור: יש עוד הרבה כאלה. הרבה מאוד.

ואיך אפשר בלי השתקה גם כאן? המפקד שחזר למחרת איים עליה שלא תספר שהיא ניהלה את המבצע בעוד הוא מבלה אתם יודעים איפה: "אל תשכחי שאני המפקד, כל מה שקרה כאן את מדווחת לי ואני מדווח הלאה. אם תדווחי בעצמך על קורות הלילה, הלך עליך. אם אלך לכלא, את תהיי גמורה, ביטחון שדה ירדוף אחרייך שנים." נשמע מוכר?

זה לפי שעה חלקי בסיפור הסיפור. לכו תלמדו עליו ותבררו למה ברכה היא היחידה שלא קיבלה צל"ש על החיים הרבים שהצילה באותו יום. בהזדמנות תבררו למה אפילו הערך בוויקיפדיה על טיבוע המשחתת אילת מזכיר אותה בחטף ולא בשמה המלא.

ברכה, כפי שתראו, נראית צעירה בהרבה מגילה. היא מצביעה על עורה החלק ומספרת שמעולם לא הלכה לים, תסמין סמוי של הלם-הקרב הרדום שפרץ רק יובל שנים אחרי הזוועה. אולי אתחיל ללכת לים עכשיו, היא מצחקקת.

המשך יבוא.


(תודה לפרופ' בנימין בית-הלחמי שהוסיף קישור לטרגדיה של לוני אטינגר.)

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1271283&sid=126

https://www.youtube.com/watch?v=FepDt4KniyQ&feature=youtu.be

https://www.facebook.com/IsraeliAirForce.HE/videos/1727931917306170/

249 views0 comments