יש לשוב לאלתר לפיתוח מערכת הלייזר "סקייגארד

אלוף (מיל.) יצחק בריק פרופ' אבשלום אליצור

"הארץ" 14 בפברואר 2020

כמו במקרים דומים בעבר, גם האסון הזה אירע לא בבת-אחת ולא בבום גדול. לאט ובהיחבא הוא התרחש, לעינינו השאננות ולאוזנינו שנאטמו מאזהרות, כמו סדקים בבניין גדול או מחלה ממארת בגוף צעיר. הבית אמנם עדיין על תלו, החולה מתהלך כמימים ימימה, אבל ההתפוררות כבר בעיצומה. כזה הוא מצב ביטחון ישראל כיום: המדינה איבדה למעשה את יכולתה להגן על העורף במלחמה הבאה. לכך התייחס הרמטכ"ל אביב כוכבי לפני כשבועיים, כשפרסם, לראשונה בתולדות המדינה, הודעה לציבור כי נדרשת "הכנה מנטאלית" של העורף למלחמה שתהיה קשה לאין ערוך מכל קודמותיה.

רא"ל כוכבי כיוון לאיום הטילים המכוונים כיום לעבר ישראל מרצועת עזה, מלבנון, מסוריה, מעיראק ומאיראן. לא בִּן-לילה הופיע נשק זה. ימיו כימי המדינה ואף קודם לה, מימי מלחמת העולם השנייה. עיקר כוחו הוא בפשטותו. הוא אינו מאויש, ולכן כל הסכנה בו נשקפת למותקף בלבד. אין צורך במומחיות גדולה כדי להרכיב רקטה פרימיטיבית, וכיום אפילו המומחיות נעשית יותר ויותר זמינה. פחות מ-15 שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, כשישראל מצאה עצמה חשופה לירי תלול-מסלול מצפון ומדרום כאחד. כבר אז, וביתר שאת במערכות שהתפתחו מאז, הובהר כי כללי המשחק במזרח התיכון השתנו לחלוטין. את זאת מבין היטב גם האויב, והוא ממתין, מכל העברים, חדור תקוות מחודשות להשמדת ישראל עם כ-200,000 רקטות וטילים במחסניו. העולם כולו נוכח איך די בצינור ממולא חומר-נפץ זול כדי לשתק אזורים שלמים ואף לגרום למדינה חזקה לסגור את נמל-התעופה היחיד שלה. דא עקא שגם שלב צינורות המתכת כבר מאחורינו: טילים ורקטות נושאי ראשי-נפץ, שמשקלם עד 700 ק"ג (יכולת הרס של בניין גדול), מכוונים כיום אל אינספור מטרות נבחרות ברחבי 22,000 הקילומטרים הרבועים של שטח המדינה. האיום נעוץ לא רק במספרים אלא גם בהתקדמות נוספת בתחום זה: הדיוק, שהיה עד עתה חולשתו הגדולה של הנשק תלול-המסלול, הפך עתה לקטלני. עקב התפתחות המחשבים הזולים, וטכנולוגיות GPS וזיהוי תמונה, טיל כבד "פשוט" ניתן כיום לשיגור אל שטח של כ-10,000 מ"ר בלבד – כגודל גן ציבורי קטן. כשהמטרה במרכז עיר, הפגיעה תהיה משמעותית בכל מקרה. וכשמדובר בטיל כבד שהוא גם מדויק, מוטב שלא לפרט מה עוד ביכולתו לעשות.

איזו הגנה יש לצה"ל מפני איומים אלה? אין דרך קלה לומר זאת: מעט מאוד, ובשעת מבחן מכרעת – פשוט כלום. זה מחיר קיבעון היירוט הקינטי, עליו נעולה מערכת הביטחון מזה שני עשורים: טילים מדויקים? נשגר נגדם טילים מדויקים עוד יותר האמורים לדלוק ולפגוע במטרה זעירה הנעה מעלינו במהירות שיא. "כיפת ברזל," עליה משליכה כיום המדינה את עיקר יהבה, וכן דומותיה נושאות השמות מלאי-הרהב, מציגות אמנם טכנולוגיה מרשימה מול טילים בודדים בהם אמור האויב להסתפק ברוב טובו, אבל אם לא יגלה האויב התחשבות כזו, תהיה ההכרעה בידי המספרים: אחרי שיגור המטחים הראשונים, יאזל מלאי טילי-הנגד של ישראל תוך ימים ספורים. נזכיר עוד כי מחירו של טיל יירוט הוא רבבות או אף מיליוני דולרים לעומת זה המיוצר בעלות אפסית ע"י ארגון טרור קיקיוני. כמה רקטות וטילים ישוגרו עלינו, אם כן, אם תתלקח מלחמה? ההערכה של צה"ל מדברת על 1,500-4,000 מדי יום. נראה אם כן כי ה"הכנה המנטלית" הדרושה במקרה זה תזדקק גם למלאי תרופות הרגעה חזקות.

צה"ל, כמובן, יתקוף בתגובה. חיל האוויר יהלום בעוצמה בכל בנק המטרות שבידיו, ובעת הכרח יוכנסו גם חילות יבשה למערכה, ומי יודע אולי באמת תוחזר לבנון אל תקופת האבן כפי שאיים לאחרונה אחד האלופים. הבעיה היא שגם רמת הקיום המצפה לנו אחרי התקפה כזאת אינה טובה בהרבה. השיגורים מהמטרות שטרם הושמדו רק יגברו. הקורבנות הפעם, כפי שיודע צה"ל היטב, יהיו לא רק חיילי סדיר ומילואים, אלא גם – ובעיקר – משפחות הצופות בחדשות בסלון או הולכות לישון ;עובדים ולקוחות בקניון; נהגים בצמתים ובפקקים; תלמידים בבתי ספר וגני ילדים, ועוברי-אורח במדרחוב. המטרות תהיינה בעיקר מרכזי ערים, בתי-חולים, תחנות-כוח, משרדי ממשלה, מפעלים, בתי זיקוק – כל פגיעה שתביא לשיתוק המדינה, למנוסה המונית מאזור לאזור ומהארץ לחו"ל, ומעל לכל – להרג מירבי.

כן, קיים, על פי מקורות זרים, גם נשק יום הדין. אבל נשק זה מעולם לא נועד לשמש הרתעה יחידה, קל וחומר לא ראשונה. כשתושב שכונה אלימה יוצא לבדו מהבית חמוש בתת-מקלע, הוא מוגן לכאורה מאגרופים ומסכינים, אבל במוקדם או במאוחר יימצא עם גבו אל הקיר, אנוס להשתמש בנשק היחיד שבידו, הרחוב יתמלא שלוליות דם, וגם אם ייחלץ מהתגרה יהיו חייו מעתה בסכנה גוברת. האנלוגיה ברורה: ישראל חשופה כיום לאיום של מתקפת אלפי טילים שיסכנו את קיומה כמו אותו נשק, כך שלא תיוותר לה ברירה אלא להגיב באותה עוצמה. אם תיקלע חלילה למצב זה, הרי שלראשונה בתולדותיה תצא למערכה עם היכולת ההתקפית האדירה ביותר, לצד יכולת הגנה אפסית.

"דור התנחלות אנו," אמר משה דיין על קבר רועי רוטברג, "ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית." ההתנחלות אליה התכוון דיין מצוידת עדיין בלוע התותח, אבל כובע הפלדה, לכאורה, כבר נתלש מעל ראשה.

"לכאורה" אמרנו, כי הגנה יעילה הייתה בהישג-ידינו, כיאה למעצמה טכנולוגית רבת תחבולות ותושייה, רק לפני שני עשורים. אנשי צבא ומדענים, שעמדו על הכשל שבקונצפציית הטילים-נגד-טילים, הצביעו על טכנולוגיה חדשה המסוגלת להשמיד כל איום אווירי אחרי שיגורו. חברת נורת'רופ-גרומן האמריקאית, בשיתוף מערכת הביטחון, פיתחה את אב-הטיפוס של הלייזר הכימי רב-העוצמה "נאוטילוס." קרן לייזר, יוזכר, אינה נזקקת לחישוב מסלול הטיל ששוגר, ו"מעופה" קצר מזה של כל טילי היירוט בכ-6 סדרי גודל: מהירות האור לעומת מהירות הקול. לפיכך, ובניגוד לטילי יירוט, אין לה טווח מינימום כמו ל"כיפת ברזל," וכבר הפגינה יירוט רקטות ופצמ"רים גם מטווח קצר תוך כשתי שניות. עד נובמבר 2004 ביצעה מערכת הנאוטילוס סדרה של 46 ניסויי יירוט מטרות שונות (רקטות, פצמ"רים ופגזי ארטילריה) ב-100% הצלחה. מערכת מבצעית המבוססת על הנאוטילוס, ה"סקייגארד," הוצעה לישראל תוך התחייבות לעמידה במפרט הביצועים ובלוח הזמנים, ולאספקת מערכת ראשונה תוך 18 חודש.

מדוע, אם כן, דווקא בתהליך ההכנה לייצור, עצרה מפא"ת במשרד הביטחון פיתוח מבטיח זה? ולמה אטמה אוזניה מאז בפני כל קריאות אנשי-המקצוע להשיבו? ומצד שני, מה ההיגיון בהודעתה החלולה רק לפני כחודש (ובעיתוי מוזר מיד אחרי פניית עמותת "מגן לעורף" אל ראשי מערכת הביטחון), כי החלה בפיתוח לייזר חשמלי דווקא, זה שכל המומחים פסקו כי היתכנותו נגד טילים אינה נראית באופק? וכל אלה – לא ייאמן – כשטכנולוגיית הלייזר הכימי עודה זמינה להשלמה מהשלב המתקדם בו הופסקה?

שאלות אלה אינן ענייננו כעת. הן תיחקרנה בבוא היום. מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של ראשי מערכת הביטחון עתה, לנוכח האיום המוחשי הנשקף לכולנו, הוא דרישה בלתי-מתפשרת: השיבו לאלתר את הסקייגארד להגנה על ישראל.

אם תימשך חלילה הפקרה זו של העורף, חרף הכתובת הברורה על הקיר, היא תהיה עילת כתבי-המינוי של ועדת החקירה הבאה. הלוואי ותהיה קריאה זו אזהרה מבעוד מועד לאלה שביכולתם עדיין למנוע מחדל נורא מכל קודמיו.

יצחק בריק, אלוף (מיל.), היה בעבר מפקד המכללות הצבאיות ונציב קבילות החיילים בצה"ל. אבשלום אליצור הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת צ'אפמן בקליפורניה.