לא לעדיני נפש
א. יש לי כמה עיסוקים שונים ומשונים, בבית, בחצר ובאקדמיה, אבל אף אחד מהם לא מזכיר לי את גילי כמו התחביב הזה. תחביב חדש במקצוע שאיני מתמצא בו, אבל בימי קורונה אלה הפך אצלי לאובססיה. הגב כואב מהליכה שפופה, הקרע במניסקוס מחלץ ממני גניחה בכל פעם שאני מתיישר אחרי כריעה ממושכת, והגוף המיוזע והשרוט משווע למקלחת. עד עכשיו הציקו הקור והגשמים והבוץ, והפחד מאיזה ברק שיבוא על התימהוני ההולך לבד בשטח פתוח. עכשיו זה החום המעיק והקוצים, והפחד מאיזה צפע שיתעצבן על ששוב כמעט דרכתי עליו. כאן, בוואדי הרדוד ליד תימורים, הסתובב מישהו קצת דומה לי לפני כרבע מיליון שנה. אני לא יודע עליו הרבה, מלבד זה שהוא עדיין דמה קצת גם לשימפנזה, עם רכס-הגבות העבה והסנטר הנסוג, אבל מרוב שאר הבחינות היה אדם לכל דבר. האם דיבר ולא רק נהם? לבש משהו או הסתפק בעורו? איך התמודד עם חולי ומוות? כך או כך הוא השאיר פה כמה כלים, חלקם ממש יפהפיים, ומזה שנה שאני אוסף אותם. זה התחיל בהיכרות עם נער שהסתובב כאן לפניי, ואז גיליתי שבמרחק חמש דקות נסיעה מביתי מתגלגלות אבנים מיוחדות. מאז הבאתי לכאן את פרופ' רן ברקאי והדוקטורנטיות שלו, ואת ארכיאולוג הנפה ואת אוצרת התקופה הפרהיסטורית ברשות העתיקות, לראות במה מדובר. בקשה שהגשתי לרשות העתיקות לקבלת רישיון אספן נמצאת עדיין בטיפול. הקורונה, מן הסתם, עצרה גם את זה.
ב.
אני חושב הרבה על השלישית במכות מצרים. עד כמה היה ההומו ארקטוס שעיר? המאובנים לא אומרים דבר אז אפשר כרגע רק לנחש. בוודאי פחות שעיר מהשימפנזה, אבל כנראה יותר ממני וממך. האם הרבה להתרחץ? איזה ריח היה לו? אם לשפוט לפי זכר הגורילה, שבגן-החיות ברמת גן יש שלט המזמין להריח את זיעתו בקיץ, זה לא היה שונה מאוד. היה שפע אגמים ובריכות באזור זה של תימורים בחבל לכיש, כי הרבה ממזונו של ההומו ארקטוס היה מורכב מפילים והיפופוטמים. אם הייתה לו פרווה כלשהי, בוודאי ממנה ירשנו שלוש מזכרות: כינת הראש – Pediculus humanus capitis, כינת הגוף – Pediculus humanus humanus, וכינת הערווה – Pthirus pubis. בימי חיי ובנדודיי בארצות העולם השלישי איתרע מזלי ללקות בשתיים מהן. ממש לא כיף. אבל בעוד לי הותירו אורחים זעירים אלה רק זיכרונות מביכים, שאותם אחסוך מכם, הרי לחוקרי האבולוציה של האדם הם מספקים מכרה זהב גנטי, בעיקר בשאלה הרגישה: מתי נפרדנו מהשימפנזים?
הנושא מסובך כי הפרידה הייתה איטית. לפי הממצאים כיום נראה כי היא החלה לפני 13 מיליון שנה אבל ילידי כלאיים המשיכו כנראה להופיע עד לפני כ-4 מיליון שנה. במילים אחרות, המחסום הגנטי בינינו לבין השימפנזים נסגר ממש לא מזמן, מה שהיכה בתדהמה את הקהילייה המדעית. משמעות הגילוי הייתה שהשימפנזה קרוב אלינו גנטית הרבה יותר מקרבתו לגורילה ולאורנגוטאן, וההבדל הגנטי בינינו הוא בערך כמו ההבדל בין החמור והסוס, שני מינים השייכים לאותו סוג. כאן מזדקר קוריוז היסטורי: אבי תורת המיון, קארל לינה, שמעולם לא ביטא במפורש רעיונות אבולוציוניים, אמנם הכיר את השימפנזה רק מסיפורים אבל כלל אותו בתום-לב בסוג אדם Homo troglodytes, בעוד חוקרים מאוחרים יותר נבהלו והעבירו אותו לסוג נבדל, Pan troglodytes. חוקר ישראלי, ידידי Itai Roffman, הוא בין הקוראים כיום לשוב אל ההגדרה ההגיונית יותר של הרופא השבדי. סוג (מין) ביניים, אוסטרלופיטקוס, כבר הלך על שתיים אבל טרם הגדיל את קופסת המוח. ממנו הסתעף כנראה המין הראשון בסוג הומו, אולי הומו האביליס, שאחריו מן הסתם בא ההומו ארקטוס שלי.
וכאן נעשות הכינים חשובות מאוד. חרקים אלה הם טפילים מתמחים, לאמור: ניזונים ממין אחד בלבד, ולכן אינם עוברים ממין למין כמו הפרעושים הלא-בררניים. הכינים הסתגלו בלעדית לסוג השיער הייחודי למין שלהן, והרוק שהן מפרישות גורם לו להתגרד בטירוף ועל הדרך לספק להן דם טרי. שלא כמו הפרעושים האקרובטיים, כינים אינן יודעות לעוף, לקפוץ או לשחות, ולכן נותר להן רק להמתין בסבלנות למגע גוף בגוף כדי להתפשט באוכלוסיית הפונדקאי. עקב הסתגלות מוחלטת זו למין אחד של פונדקאי, הבינו החוקרים כי ריצוף הדנ"א של כיני האדם יכול לשפוך אור רב-ערך על האבולוציה שלו.
לאילו כינים של קופי-אדם, אם כן, קרובות הכינים שלנו? ויותר מעניין: מתי נפרדו כיני הראש וכיני הערווה? השאלה האחרונה תסייע לקבוע את הזמן בו החלו אבותינו לצאת מאפלולית היער אל שמש הסוואנות הקופחת, שם נעשה שיער הגוף נטל מכביד והתפתח הצורך בזיעה. הכינים המסכנות מצאו עצמן מצטמצמות אל אזורי הפדחת, שם נותר שיער ואפילו ארוך. אבוי, אפילו הזקן אצל הזכרים לא מתאים לגברות זעירות אלה, שכמו הנסיכה על העדשה התלוננו על מרקמו הגס והעבה של שיער הלחיים ועל היותו פחות צפוף משיער הראש. הן הותירו אפוא את הזקן והשפם ואפילו את הגבות לכיני הערווה, שנאלצו לטפס כל הדרך למעלה ולקוות שלא יגרדו אותן בדרך עד הגיען אל הפנים השעירות. ומה עשו כיני הראש העדינות כשהחל הגבר להקריח? שאלה טיפשית, המניחה כי גברים האריכו אז ימים עד שלושים. הם ממש לא!
טוב עכשיו זה הולך להיות קצת חולני: האנליזה הגנטית של כיני הערווה מראה שמדובר לא במין (species) שונה אלא בסוג (genus) שונה של כינה, שהפונדקאי הכי קרוב לנו מבחינתה הוא... הגורילה. עכשיו אתם לא מצפים שאכנס עכשיו להשערות איך בדיוק נעשה המעבר הזה בין שני הפונדקאים, מה שעלול להיות לא פחות מביך מהנסיבות בהן זכיתי אני להיות פונדקאי. אז בואו נחזור אל כיני הראש. אוכלוסייה אחת שלהן עברה "צוואר בקבוק" גנטי לפני כ-100,000 שנה, לאמור הצטמצמה כמעט עד כדי הכחדה ואז שבה והתאוששה. כמה מעניין: זה היה גם הזמן בו נקלע הפונדקאי שלה לצוואר בקבוק כזה! יש עדויות כי המין האנושי היה על סף הכחדה בדיוק באותה עת, כנראה עקב מגיפה. אוכלוסיית הכינים השנייה, הקיימת רק באמריקות, היא בת 1.18 מיליון שנה. אם הפיצול התרחש לפני הופעת ההומו סאפיינס, אות הוא כי ירשנו את כינת הראש מהומו קדום יותר, מן הסתם הארקטוס, זה שהלך כאן לפניי על גבעות הכורכר ליד תימורים.
סיפור האהבה בין האדם לכינה קיבל תפנית מכאיבה כשהחל הראשון לחפש תחליף לפרווה שאיבד, מן הסתם ככל שנדד לאזורים צפוניים יותר. זה קרה לפני 80,000-170,000 שנה. מין חדש של כיני אדם הופיע, שלמד לחלק את זמנו בין אריג הבגד לבין העור שמתחתיו – הראשון למסתור והשני למזון – סידור גאוני, שעליו נוסף היתרון שבגדים הועברו ונגזלו בין בני האדם! אנליזה שעשו ריד וחבריו לדנ"א המיטוכונדריאלי של הכינים, זה העובר רק דרך האימהות, גילתה שלוש אוכלוסיות, B, A ו-C. אביהן הקדמון, ליתר דיוק אמן הקדמונית, חיה לפני כשני מיליון שנה. פחות ממיליון שנה מאוחר יותר התפצל B מ-A. נראה ש-B התפתח בעיקר אצל אחינו, הניאנדרטאל, שהתפצל כנראה אף הוא מהארקטוס, אבל שלא במפתיע היו מעברים גנטיים בין שני המינים, בנסיבות שלא קשה לנחש לאור המיניות הפרועה של ההומינידים ומהעובדה שגנים נאנדרטליים נקביים מצויים גם בנו עד היום.
אבל לא הכל רע בכינים, כלומר הכל יחסי. כינת הראש מגרדת להטריף, אבל נזקה הבריאותי מועט לעומת זה של כינת הגוף החדשה, המעבירה לאדם גם טיפוס וקדחת ועלולה לסכן את חייו. שני חוקרים הונגריים, רוז'ה ואפארי, טענו במאמר מ-2012 שכיני הראש העוברים בין ילדים עושים להם דווקא שירות טוב בכך שהן נותנות להן חיסון מכיני הגוף. השניים גם הצביעו על העובדה שהאדם הוא הפרימאט היחיד האוהב ללטף את ראשי צאצאיו, מה שאומר שבכך אולי העביר להם לאורך הדורות חיסון דרך כיני הראש נגד כיני הגוף. אני מקווה שברור שאין לי כוונה לצטט מאמר זה לאף אחד מהורי הילדים בבית הספר אליו מתגעגעת בתי לחזור במהרה.
ג.
ארקטוס, אם כן, הוא כנראה אבינו הישיר גם על פי עדות הכינים. לא שיש לי אשליות בקשר אליו. נחמד הוא בטח לא היה. זאת על פי מה שידוע על דודננו החי הקרוב ביותר. הדוגמה היחידה של השמדה טוטלית של אוכלוסיית יונקים ע"י אוכלוסייה אחרת מאותו מין, נצפתה רק אצל השימפנזים שחקרה ג'יין ואן-לואיק גודול. אחרי שהפסיקה לספק לשימפנזים שלה בננות, ראתה למרבה הזוועה איך להקה שלווה שחקרה שנים רבות נפרדה לשתים, ואז החלה אחת לטבוח בחברתה, עד תום וללא סיבה נראית לעין, אפילו בלי לטרוף את הקורבנות – תופעה שאף היא נראתה אצל שימפנזים. הג'נוסייד, כך נראה, טבוע בדמנו. אפשר לנסות להתנחם בידיעה כי המין הנדיר יותר של השימפנזה, הבונובו, הוא מטריארכאלי, ושלטון נקבות הוא מן הסתם הרבה יותר נעים. המין הזה מזכיר אותנו בפרט קצת יותר מלבב: סקס פרוע מבוקר עד ערב, כולל הומוסקסואליות ופדופיליה, פשוט כי אצלם הסקס הוא אמצעי פיוס וקניית מזון, בקיצור, זנות כאורח חיים. איזו מורשת נותרה אצל הארקטוס? מה העביר לנו?
ד.
ההומיניד השפוף הזה מבלה פה הרבה בוואדי, הרחק משוטרים ופקחים, כי טפיל אחר הולך ומכביד את אוכפו בימים אלה על בני מינו, וגם הוא ישמח לספר על המגע בין המינים ביניהם דילג. הדנ"א של נגיף הקורונה העושה בנו שמות דומה ב-91% לזה של הנגיף שנמצא בגוף הפנגולין. לגבי החלבון המכריע בקורונה האנושי, הוא נבדל מזה של הפנגולין רק בחמש חומצות אמינו לעומת 19 חומצות המבדילות בינו לבין הקורונה העטלפי. ערפדים כנראה העבירו אותו אל היונק המדהים בעל הקשקשים. ואז בא אידיוט אלמוני (ומן הסתם כבר בר-מינן) שהתאווה לבשר הפנגולין, מן הסתם כעוד תרופה חסרת-ערך לאימפוטנציה, והמיט עלינו את האסון הזה, אבל גם את הצורך ללמוד ממנו ועוד הרבה יש ללמוד. לך אל הנמלה עצל ולמד לעבוד. אבל אם אתה פעיל מדי, לך אל הכינה ואל הווירוס ושאר פרזיטים ותלמד לא להיות פרזיט-על, שמא תתנער הביוספרה ותגרד אותך כמו כינת ראש או ערווה.
ה.
אפריל 2020, זמן עגום של בטלה מאונס, מחלה מסוכנת וממשלה מסוכנת עוד יותר. אז יש גם רגעי הפוגה ונוחם בטבע המתחדש. ואיזה כיף למצוא כאן בנקיק ליד תימורים עוד כלי יפהפה וחד כביום היווצרו, ולחשוב שהאדם האחרון שהשתמש בו עשה את זה לפני כרבע מיליון שנה. תודה אבא קדמון.
